מאגר סיפורי מורשת

מתוך רעיון הציונות הורי עלו לארץ. זה קרה בשנת 1932 מפולין, כל אחד מהם הגיע לבדו לארץ.  הם התגוררו בקיבוץ גת שבדרום הארץ, הכירו, הקימו משפחה, אני בתם הבכורה.

מבצע תינוק, אורון, מזכיר לך משהו? לא

סיפור פינוי הילדים במלחמת השחרור מאזור הדרום נקרא "מבצע תינוק". מבצע תינוק התרחש בתקופת מלחמת השחרור, אני הייתי בת שלוש.  אני זוכרת שבאמצע הלילה חברי הקיבוץ הוציאו את כל הילדים מבית הילדים והעלו אותנו לרכבים משוריינים מהקיבוץ למרכז הארץ. וזאת כדי להגן עלינו מפני התקיפות. בקיבוץ נשארו ההורים להגן על הקיבוץ שהיה מוקף בכפרים ערביים, והותקף. אנחנו הילדים הועברנו עם מטפלות לרחובות, אחר כך לתל אביב. גרנו כולנו בבית ספר "אחד העם" משם העבירו אותנו לסראפנד- מחנה אנגלי נטוש. סראפנד הוא צריפין של היום. כך היה במשך שנה שלמה. ההורים הגיעו לבקר אותנו לעיתים רחוקות. חיינו בחברת הילדים בני גילנו. בזמנו, החלום שלי כילדה היה לחזור לקיבוץ, לחזור לשגרה המוכרת. אני זוכרת שבסארפנד גרנו בבית בן שתי קומות, שישה ילדים בחדר אחד. כשהילדים היו  יוצאים מהבית החוצה לשחק, אני הייתי נשארת לבד כי לא העזתי לרדת במדרגות, כי ליד המדרגות היה קשור כלב נובח ואני פחדתי. לא היה מבוגר אתנו לראות ולעזור במידת הצורך.

בתל אביב, בבית ספר אחד העם, אני זוכרת שהייתה הפצצה אמרו לנו להיכנס מתחת למיטות. ראיתי את האווירון זורק פצצה ומאוד נבהלתי ופחדתי שאם אני רואה אותו הוא גם רואה אותי. ממלחמת השחרור זוכרת גם שמטוס זרק בקצה הקיבוץ מצרכים מכיוון שאי אפשר היה להגיע לקיבוץ בדרכים יבשתיות. כשחזרנו מהפינוי, לקיבוץ, זכור לי שעוד שנים אחרי היו בונקרים בשטח המחנה. בונקר הוא מעין מקום חפור שמעליו היו שקים מלאים באדמה . במלחמה החיילים המגינים עשו שימוש בבונקר כחדר ביטחון. היו גם תעלות ברחבי הקיבוץ, שם  הסתתרו הלוחמים. בכל שנות ילדותי, הקיבוץ היה מגודר בגדר חשמלית ועליה אורות שהאירו כלפי חוץ. אסור היה לצאת בלילה ולהסתובב מפני שמסתננים שנקראו פדיונים, היו עוברים את הגבול לתוך ישראל, בין עזה וירדן, הסתובבו בשטחים שמסביב לקיבוץ. שטחים שהיו מלאים בחורבות כפרים ערביים ללא תושבים יהודים. המקום הקרוב לנו מכיוון מערב היה נגבה, ממזרח קיבוץ גלאון. שאר השטח למרחק רב היה שומם. בעיקר שדות. אנחנו הילדים יצאנו עם המבוגרים לכפרים נטושים, לקטוף פירות מהבוסתנים, תותים, תאנים, סברס. אלה איזורים שהם היום קרית גת, פלוגות (פלוג'ה) שבהם היו התותים והתאנים הטעימים ביותר שאכלתי בחיי.

בשנות המלחמה אני מכירה בעיקר את הסיפור על כיס פלוג'ה. הצבא שלנו ניסה לכבוש את האזור הזה בו היה צבא מצרי, אך ללא הצלחה. בסוף נחתם הסכם פינוי של הכיס (צבא מצרי) ותושביו. ההסכם נערך בקיבוץ גת. החברים בנו תפאורה כך שכאשר נציגי הצבא המצרי יבואו הם  לא יראו את הנזקים הקשים שהם גרמו לקיבוץ. את ההסכם מהצד שלנו חתם יגאל אלון, ובמשלחת המצרית השתתף עבדול נאצר, קצין צעיר שלימים הפך להיות נשיא מצרים. הבית בו נערך ההסכם קיים עד היום. אני מתגוררת בקיבוץ גת אותו הקימו הוריי עד ליום זה.

על  אשקלון עירך, אורון נכדי, לא הכרתי הרבה. את אשקלון הכרתי בעיקר מהציטוט " אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון…". ידעתי שאחד מחברי הקיבוץ, מאיר ארזי, עבר לאשקלון להשתתף בהקמת העיר מחדש. רק מאוחר יותר יצא לי לבקר באשקלון שנקראה בפינו "מג'דל" -מגדל. פעם נסענו לצפייה בסרט הודי, מאוחר יותר הגענו למרכז אפרידר לראות מופעים בצורה מאורגנת מהקיבוץ. את אשקלון ממש יצא לי להכיר רק בשנים האחרונות כאשר אתם נכדיי האהובים נולדתם. מאז אני רואה את העיר הולכת וגדלה, עם הכיכרות היפות, הים וגני השעשועים.

הזוית האישית

סבתא סמדר– אני חושבת שרעיון התכנית נפלא. הוא תורם לשני הצדדים, לסבים ולנכדים, אורון לא ידע על הסיפור שלי ובזכות התוכנית נחשף אליו.

אורון – נהניתי מהמפגשים, התרגשתי כשסבתא הגיעה למפגשים, הסיפור שלה מעניין וגורם לי להעריך יותר ויותר.