מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מבצע אנטבה – סיפור החילוץ מקרוב

סבתא אהובה ואני
סבתא אהובה בילדותה
סיפור חטיפה מלא אומץ , תושייה וערבות הדדית

שמי אהובה זיתן, נולדתי  בשנת 1940 בעיר תוניס, עיר הבירה של תוניסיה. בילדותי אהבתי מאוד לשחק עם חברותי. החל מגיל 8 הלכתי לתנועת הנוער והמשכתי בה עד שעליתי לארץ בשנת 1955. בתנועת הנוער היו הרבה פעילויות חברתיות במהלך ימי השבוע, ובשבתות נהגנו לציין את קבלת השבת. בימי ראשון בדרך כלל היינו מטילים ויוצאים למחנות.

למדתי בבתי ספר צרפתיים נוצריים עד אשר עליתי לארץ. לאחר שעליתי ארצה למדתי בבית הספר לאחיות ויצ"ו בירושלים וכך הפכתי להיות אחות. עברתי להתגורר בבאר שבע שם שימשתי כאחות בית ספר בנגב. כיום אני בפנסיה מאוד נהנית לבלות עם המשפחה והנכדים שלי.

בחרתי לשתף  בסיפורי האישי סיפור יוצא דופן, ממבצע אנטבה.

השנה היא שנת  1976, מעט לאחר סיום לימודי תואר שני באוניברסיטה. משפחתי, הגרה בפריז, הזמינה אותנו (אותי ואת סבא) לבקר בפריז. כשהגענו לשדה התעופה בבן גוריון, הופעתנו לגלות שלא היה מקום בטיסה הישירה לפריז. נאלצנו לטוס לפריז בטיסה לא ישירה עם חניית ביניים באתונה שביוון. לאחר נחיתתנו באתונה, החלו לעלות נוסעים נוספים שעלו ללא בדיקה ביטחונית, עקב הפסקת חשמל בטרמינל היווני (הפסקת חשמל שבדיעבד הסתבר לנו שהיתה מתוכננת). שמתי לב שחלק מהנוסעים שעלו וישבו בסוף המטוס – היו בידיהם דברים משונים כמו קופסאות ארוכות וכל מיני דברים לא רגילים, שבדרך כלל נוסעים לא מעלים למטוס.

פתאום, אותם נוסעים שנראו לנו חשודים, החלו לרוץ לחלק הקדמי של המטוס, וצעקו בקול רם: "לא לזוז!!!! אתם חטופים, המטוס חטוף והוא בידיים שלנו". בראש צוות החוטפים הייתה אישה גרמניה שצעקה עלינו, וכיוונה אלינו את נשקה, כך שפשוט ישבנו מבוהלים ומפוחדים והרמנו ידיים. תוך כדי, שמענו ברמקול קול של גבר שהציג את עצמו כחלק מהקבוצה שחטפה את המטוס. הוא ישב ליד הטייסים וכיוון את האקדח, כך שהם הסיטו את מסלול החטיפה לעבר לוב. במקביל העבירו את כל הנוסעים לחלק האחורי של המטוס, ונדרשנו למסור את הדרכונים שלנו וכל מה שיהיה קשור לטיסה. מתוך פחד וחשש, סבא (בעלי) קרע לחתיכות קטנות תעודות שהיו לו בארנק (שהיו קשורות לצבא ולישראל), על מנת שלא יגיעו לידי החוטפים. מרוב פחד רציתי מאוד ללכת לשירותים, אך החוטפת הגרמנייה לא נתנה לאף אחד לזוז וביקשה שנהיה בשקט. פשוט לא יכולתי יותר להתאפק, וכשביקשתי שוב אמרה לי לקום ולהגיע לשירותים, בזמן שהצמידה את האקדח שלה לגב שלי. היא לא נתנה לי לסגור את הדלת. בסופו של דבר הצלחתי לעשות מה שהייתי צריכה, ושוב היא ליוותה אותי בחזרה עם האקדח צמוד לגבי. מסרנו את הדרכונים וזה לא סיפק את החוטפים, ושוב פעם הם דרשו למסור את החפצים, כיוון שהם ידעו שלא מסרנו את הכל .

בדרך לאנטבה הייתה לנו חניית ביניים בבנגזי בלוב לצורך תדלוק, היינו עם חלונות מוגפים. אחרי כמה שעות המטוס שוב המריא עד שהגיע לאנטבה. לאחר מספר שעות ששהינו במטוס ללא אור, עייפים מאוד, המחבלים החלו להוריד אותנו, כמובן שבלי המזוודות. בתחילה הכניסו אותנו לאולם המתנה של הטרמינל הנטוש באנטבה, כאשר חיילים מצבא אוגנדה מאנטבה סבבו אותנו עם נשקים. בהמשך הוכנסנו לאולם הגדול והקבוע, שבוע ימים שהינו שם כחטופים.

לאורך כל התקופה המחבלים היו קשים כלפינו, איימו עלינו עם נשקים, והפחידו אותנו שכל הטרמינל ממולכד בפצצות. היו אלה ימים מאוד קשים, יום ולילה ישבנו על מזרנים על הרצפה. היות ואני אחות במקצועי, החלטתי שתפקידי הוא לעזור לכל החטופים, ולהקטין את החרדות של כלל האנשים והילדים. היה לי יתרון גם מבחינת השפה, יכולתי ליצור קשר עם החוטפים ותוך כדי כך לפעול בקרב החטופים שהיו זקוקים לתרופות וציוד שהיה חסר. בנוסף לכל זה, במהלך השבוע גברת בלוך, שהייתה מיודדת עמי, נחנקה במהלך ארוחת ערב. נתקעה לה עצם של דג בגרון ואני ניסיתי לחלץ לה את העצם ללא הצלחה. בהמשך גברת בלוך פונתה לבית חולים מקומי ולצערי נרצחה ע"י המחבלים בהמשך.

בלילה האחרון התעוררתי לקולות ירי רבים ופיצוצים. הדבר הראשון שראינו היה חייל בהסוואה כשפניו צבועים בשחור, אותו חייל אמר לנו בעברית לשכב ולא לזוז: "באנו לשחרר אתכם". אחד החברים שלנו קם ונעמד, ואז חטף צרור של כדורים ומאז הוא נכה. אנחנו שכבנו בסוף האולם ולא ראינו מה קרה. נורא פחדנו, לאחר קרב יריות ארוך בו נפגעו מרבית המחבלים ונפצעו גם חיילים, ביניהם מפקד המבצע יוני נתניהו, החיילים החלו להרגיע אותנו ונתנו הוראה לקום מיד ולצאת מהאולם, כדי להגיע למטוס הישראלי. ג'יפים חיכו לנו בחוץ ולקחו אותנו משם למטוס ההרקולס. עם ההגעה למטוס, החיילים הישראלים החלו לספור אותנו וגם את הצוות של המטוס הצרפתי, שהיה נאמן וצמוד ולא נטש אותנו לאורך כל התקופה. חשוב לי לציין את העזרה שקיבלנו מהטייס הצרפתי שהבטיח לא לעזוב אותנו ושכל הצוות יישאר כל הזמן עד שנגיע לישראל.

הטיסה חזרה לישראל הייתה מאוד קודרת ומפחידה. כולם שתקו, היה מאוד קר בבטן מטוס ההרקולס. לצערי ראינו שיש נפגעים בצד הישראלי, אחד מהם קיבל טיפול על ידי רופא. שמו של אותו פצוע היה יוני נתניהו, אשר נפטר מפצעיו בהמשך. במשך כל הטיסה חששנו שמטוס אויב יפגע בנו בזמן שטסנו מעל מדינות אויב, ורק כאשר סוף סוף טסנו מעל חצי האי סיני, הייתה אנחת רווחה עצומה והחיילים סביבנו החלו לשמוח והודיעו לנו: "הגענו הביתה".

בכינו מאושר ומהידיעה שבקרוב אוכל לראות שוב את ילדיי. כשנחתנו בישראל חיכו לנו כל בני המשפחה וכל כך הרבה אנשים ואנשי תקשורת, כמעט כל המדינה. היינו כל כך מרוגשים ועייפים שלא יכולנו לדבר. היינו כל כך גאים בצה"ל, שעשה מעשה גבורה יחיד במינו – חילוץ חטופים במבצע שייזכר לעד.

הזוית האישית

אלון: אני מאוד נהניתי לתעד את הסיפור של סבתא, הסיפור היה מעניין, מרתק ומלמד מאוד.

סבתא אהובה: נהניתי לספר ולשתף את הסיפור החשוב על מבצע אנטבה מקרוב, והיה לי חשוב שהנכד ישמע את כל הסיפור מזווית אישית.

מילון

מבצע אנטבה - מבצע יונתן
מבצע יונתן או מבצע אנטבה (כינויו הצבאי של המבצע היה "כדור הרעם") הייתה פעולת פשיטה צבאית שביצע צבא הגנה לישראל באוגנדה ביום ראשון, 4 ביולי 1976 (ו' בתמוז ה'תשל"ו), במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פראנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים גרמנים ופלסטינים, במהלך טיסתם מישראל לצרפת.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”לפתע אותם נוסעים שנראו לנו חשודים החלו לרוץ לחלק הקדמי של המטוס, וצעקו בקול רם: "לא לזוז! אתם חטופים, המטוס חטוף והוא בידיים שלנו“

הקשר הרב דורי