מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה כהן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שמעתי את סיפורו של סבי על השתתפותו במלחמת יום הכיפורים.

סבי שירת כמפקד פלוגה ביחידת נ"מ בחיל האוויר ונלחם ברמת הגולן וזהו סיפורו: ביום כיפור שחל בחודש אוקטובר 1973, התפללתי ביחד עם אבי ואחי הצעיר בבית הכנסת "אוהל יעקב" בשכונת בקעה בירושלים. לקראת השעה אחת בצהריים יצאתי מבית הכנסת כדי לנוח מעט בבית ולחזור לתפילת נעילה. בדרכי ראיתי תנועה מוגברת של מכוניות הנוסעות בכבישים, דבר חריג מאוד ביום הכיפורים. בדרך כלל ביום כיפור אין תנועה של כלי רכב על הכביש, רק ילדים שמשחקים ורוכבים על אופניים להנאתם. התפלאתי, אך לא ייחסתי לזה חשיבות. נכנסתי הביתה והטלפון צלצל. לענות? "בטח טעות", אמרתי לעצמי.

הרעש בחוץ הלך והתגבר. יותר מדי דברים חריגים קורים ביום הזה, חשבתי לעצמי. הטלפון צלצל שוב ושוב. החלטתי לענות. השעה הייתה 14.00. מצידו השני של הקו הייתה הפקידה הפלוגתית שאמרה בקיצור: "הולכת לפרוץ מלחמה, תגיע ליחידה דחוף!". שאלתי: "איך אגיע לבסיס? היום יום  כיפור! אני בירושלים והבסיס הצבאי ליד פתח תקווה."

"תמצא דרך להגיע", היא ענתה בקוצר רוח. השיחה נותקה. התחלתי להתארגן כדי לצאת לדרך. מחשבות רבות עברו לי בראש. אני בצום! איך אודיע לאבי ולאחי שהיו בתפילה? ברגע הזה קלטתי את גודל השעה ומה הן המשמעויות של מלחמה. מלחמה זה אירוע רע מאוד, הלב שלי פעם בחוזקה.

בחודש מרץ 1973 כשישה חודשים קודם לכן, נפטרה אמי רבקה בגיל 44. לזכרה, היה לי חשוב להתפלל בבית הכנסת ולצום ביום כיפור. צלצול הטלפון שיבש את הכוונות וברגע אחד הכול השתנה. הכנתי לי סנדוויץ' ואמרתי לעצמי שאוכל אותו במוצאי כיפור. ברגעים כאלה, לא בטוח שמישהו ידאג לי לאוכל. לבשתי במהירות את המדים הצבאיים. אבי ואחי הקטן נכנסו הביתה וסיפרו שבבית הכנסת עברה השמועה שהולכת לפרוץ מלחמה. החלפנו כמה מילים והבטחתי שאכתוב להם כשיתאפשר. נפרדתי מהם ויצאתי לדרך .

ניסיתי לתפוס טרמפ. לא היה קל. הרבה מכוניות נסעו בכבישים, חלקן מלאות בנוסעים וחלקן פחות אך הן לא עצרו. הגעתי לבסיס בפתח תקווה אחרי כשלוש שעות. בבסיס פגשתי עוד חיילים. ציוותו אותי ליחידה של תותחי 14.5 מ"מ. לא הכרתי את החיילים ומעולם לא הכרתי את תותחי הנ"מ בקוטר זה. אף אחד לא לימד אותי איך לתפעל ואיך יורים בתותחים אלה. כמוני היו עוד חיילים חסרי ניסיון. כשלושה חודשים קודם לכן השתתפתי באימון הקמה והכרה של סוללת תותחי 20 מ"מ מתנייע על זחל"ם.

היחידה קיבלה פקודה לעלות ולהתמקם ליד הישוב הקהילתי פורייה. הישוב נמצא ליד טבריה במקום גבוה ומשקיף מלמעלה על הכנרת ועל רמת הגולן הנמצאת ממזרח. המיקום נותן אפשרות לראות את כל המרחב האווירי ובכך מאפשר הגנה מפני תקיפה אווירית של מטוסי אויב.

ההרגשה הייתה קשה. תחושה שהצבא מופתע ולא מוכן ומאורגן כפי שצריך, בהתאם לפקודות והנהלים. הכול בוקה ומבולקה. חשבתי לעצמי, מה יקרה בזמן אמת? אני מפקד על פלגה בסוללה שבה חיילים לא מיומנים, שאני אחראי לשלומם ולחייהם, מה אני עושה? במקום שבו הייתי אפשר היה לראות את העשן מהקרבות של יחידות הקרקע שהתנהלו ברמת הגולן. מדי פעם הופיעו מטוסי חיל האוויר ותקפו טנקים של הצבא הסורי.

בלילה קיבלתי פקודה להגיע לבה"ס הטכני בחיפה כדי לפגוש ולפקד על החיילים שהיו איתי בעבר בסוללת הנ"מ. העברתי את האחריות על החיילים בפורייה לפיקודו של קצין שבא להחליף אותי. בחיפה התציידנו ועלינו לרמת הגולן עם הזחל"מים. הגענו למקום שנקרא "תל בזוק" כדי לתת הגנה לחיילים שמפעילים טילי הוק.

עם התקדמות כוחות צה"ל התמקמנו ב "תל אבו יוסוף", שם היינו תחת הפגזה כבדה במשך 12 שעות. בהמשך התמקמנו ב"הר חרמונית". לאחר מכן נתנו הגנה על החרמון הישראלי וגם החרמון הסורי .

המלחמה פרצה בתאריך 6.10.1973 ונמשכה עד להפסקת האש בתאריך 24.10.1973. הצבא שמר על כוננות במשך זמן רב. לאחר הפסקת האש הסוללה שלי נשארה כחצי שנה בחזית, במטרה להגן על הגבול הצפוני נגד מטוסים סוריים. בזמן הפסקת האש רמת הגולן חזרה לשליטת ישראל, כולל החרמון.

מחיר המלחמה היה כבד מאוד. צה"ל איבד לוחמים רבים במערכה זו. זיכרון מלחמת יום הכיפורים מלווה וילווה את אזרחי מדינת ישראל תמיד.

הזוית האישית

סיפורו של משה כהן תועד על ידי הנכדה נועה כהן במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר מעיין, יבנה, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה לבנה בליכר.