מאגר סיפורי מורשת

בית ילדותה של אמי 

בית נאה ברחוב תחכמוני 19 בירושלים בשנות העשרים של המאה העשרים.

מהרחוב נכנסים לחצר ובה מדרגות חשופות לשמים, העולות אל הבית. מרפסת בכניסה, דרך דלת עם שתי כנפיים נכנסים אל מסדרון צר. בצדדיו מטבח קטנטן ומקלחת, ובסופו שלושה חדרי רכבת מרוצפים באריחי שטיח. מרפסת צרה מקיפה את הבית מימין ועד החזית. מהמרפסת הצופה אל הרחוב נפתחת דלת עם תריסי ברזל מעוגלים בקשתות, ממנה נכנסים לחדר השלישי.

בתמונה אמי עומדת במרפסת הכניסה ליד המדרגות, בבית ילדותה בירושלים  

סיפורה של אמי, אהובה ליברמן:

"נולדתי לסימה וזליג וילימובסקי בפברואר 1925, בשכונת מקור ברוך בירושליים. שמואל אחי הבכור, אני  ושלושת אחי הצעירים: גדליה, יהודה וראובן. גרנו כולנו בדירה הקטנה. מתחת לבית – חנות מכולת, שהייתה בבעלות הורי.

השכונה הייתה חדשה ויפה, בתחומה היו מחנה צבאי בריטי "שנלר", שעבר לידי ההגנה ולצה"ל, ובית היתומים הסורי "שנלר". השכונה נבנתה בקצב מואץ כדי לאכלס פליטים יהודים מפרעות תרפ"ט שנמלטו מהעיר העתיקה ומחברון.

אמי הייתה ילידת העיר העתיקה בירושלים. אבא היה סוחר, עבד בחנות ולמד מידי יום שיעור גמרא. אימא, כמו נשים רבות אחרות, בנוסף לגידול הילדים ולטיפול בעניני הבית השוטפים, עבדה עם אבא בחנות המכולת.

כבר אז, בשנות העשרים של המאה  העשרים, הייתה אמי אישה פמיניסטית. את השעות הרבות בהן בילתה בחנות, ניצלה לקרוא ספרים וללמוד על העולם. בשעות בהן לא נכנסו הרבה אנשים, סרגה סוודרים, אותם מכרה "מהצד", והיה לה כסף זמין משלה… סנונית ראשונה של עצמאות בימים בהם היה מקובל שהגברים הם המפרנסים, ו"שולטים" על כספי המשפחה.

אמי, אהובה עם אחיה ראובן משמאל וגדליה מימין ובן זוגה נתן

ואני, אהובה, כבת יחידה בין ארבעה אחים בנים, נדרשתי לעזור בעינייני הבית. לדאוג לצרכיהם של אחי – הגברים. טוב, כמה שנים כאלה הבהירו לי היטב שתפקיד עקרת הבית לא מתאים לי. 'מדוע אני צריכה לדאוג לאחי ולסדר את ענייני הבית, והם פטורים מעבודות אלה?! לא מקובל עלי'.

תחושות אלה התעצמו בשנות בית הספר. למדתי עם בנות בלבד במוסד "בית יעקוב", שנחשב לחרדי. בבית קיבלתי חינוך דתי פתוח וגמיש, אך הלימודים בבית הספר הראו לי עולם נוקשה, עם גישה שוביניסטית, הנותנת חשיבות יתר לגברים וללימוד התורה. לצידן הנשים מטפלות בכל ענייני החולין והמטלות השוטפות הבלתי זוהרות. כך בהדרגה פיתחתי התנגדות פנימית לתרבות העולם הדתי הקיצוניי והתחיל להתפתח בתוכי סוג של אנטגוניזם לעולם זה.

מאז ומתמיד הרביתי לקרוא. ספר אחד ביום בדרך כלל. הספרנית התקשתה להציע לי ספרים שעדיין לא קראתי. למזלי, גם אחי שמואל הביא ספרים מספרייה אחרת, ומיד הגיעו לידי. לעיתים הייתי מסיימת אותם לפניו.

כך התוודעתי לעולם גדול ויפה שקיים בארץ ובעולם. נחשפתי לגישות חינוכיות שונות מאד מתפיסת העולם הנוקשה שספגתי ב"בית יעקוב". פיתחתי גישה חיובית לאנשים ולתרבויות שבהן מעמד האישה היה שיוויוני. הסוציאליסזם שהביאו עולי רוסיה, וסיפורי החלוצים שהגיעו ליישב את הארץ, עוררו בי התעניינות וסקרנות. במושבים ובקיבוצים, שהחלו לקום בארץ בשנות העשרים, הגשימו למעשה את ערך השיוויון בין המגדרים. נשים עבדו עם הגברים בשדה, ברפת, במטע ובלול. זו נראתה לי פיסת ארץ יפיפיה, ונפשי החלה לחשוק בה.

בסיום לימודי בבית הספר התיכון נרשמתי ללימודים בבית ספר לאחיות, מתוך ידיעה שמקצוע אוניברסלי יאפשר לי לצאת ולעבוד בכל מקום בארץ. שהבחירה תהיה בידי, ולא אהיה כבולה לחוקים ולסייגים שהחלו לחנוק אותי בסביבה הדתית.

אמי במדי אחות בסיום לימודיה

עם תום לימודיי פרצה מלחמת השחרור. התגייסתי לצבא ובתוקף היותי אחות מוסמכת, הפכתי במהירות לקצינה. סופחתי כאיש רפואה לשיירות שעשו את דרכן לירושלים הנצורה.

זו הייתה חוויה מאד עוצמתית, מטלטלת ומרגשת. תחושת סיפוק להיות משמעותית בהצלת ירושלים מהמצור, בטיפול בפצועים ובשמירה על מורל גבוה.

כשהסתיימה המלחמה חזרתי לעבודה בבית החולים אסותא בתל אביב. התקופה הייתה מאתגרת גם בתחום המקצועי. מחלת השחפת הפילה חללים רבים. למדתי לשמור על "פוקר פייס", ולא להקרין החוצה את חומרת מצבם של החולים. הם רצו הקשבה, תמיכה ותקווה, וזה בעיקר מה שקבלו ממני בימים הספורים שנותרו לחלקם הגדול.

תל אביב הייתה כבר עיר מפותחת. בתי הקפה היו מקום בילוי מוכר וחביב. שולחנות מכוסים במפות משובצות וכסאות עץ מתקפלים על המדרכה, משכו אליהם צעירים רבים גם בשיא הקיץ. חום יולי אוגוסט, ללא מאווררים ומזגנים, לא הפריע לחדוות המפגש החברתי שהמקום זימן לבני התשחורת.

שמחתי לגור בתל אביב התוססת ורבת האפשרויות. ערב אחד ישבתי עם שוש, חברתי הטובה, בבית קפה ליד העירייה. חייל צעיר ונאה עצר לידינו עם חיוך גדול. הוא הכיר את שוש. הייתה לה משפחה בנהלל, שבעמק יזרעאל, והיא התיידדה עם בני המקום בביקוריה הרבים שם. החייל הצעיר, נתן, היה אחד מבני נהלל, והשמחה הייתה רבה. הבחור הצטרף אלינו לקפה. אני בהחלט התרגשתי. הרי בני המושב והקיבוץ הגשימו בעיני את חלום השיוויוניות. האידיאלים הסוציאליסטים דיברו אלי, במיוחד כשהם מיוצגים על ידי עלם צעיר ויפה תואר שיושב מולי. נמשכתי לעולם שלו, ליושרה, לכנות ולפשטות.

נתן, אהובה, אסתר ושוש על רקע מעברת שמרון

נתן ואני הפכנו לחברים. נסענו יחד על האופנוע במרחבי הארץ, הוקסמתי מיפי עמק יזרעאל וההתישבות החקלאית. התחתנו לאחר כמה חודשים, בשנת 1952, בימי הצנע, בחצר בית הוריו בנהלל.

עברנו לגור בנהלל, במושב הראשון בארץ, אשר מקימיו החלוצים עזבו את סיר הבשר ברוסיה ובאו לבנות את הארץ כבר בשנת 1921. ויתרתי על קריירה מבטיחה בבית החולים אסותא, שם כבר הייתי אחות ראשית מכובדת. הפכתי לאחות במרפאת האוהל במעברת שימרון, עד שהתפנה מקום במרפאת נהלל.

הורי – זוג האוהבים אהובה ונתן

כך נרקם מסלול חיי, שהתקדם מהיותי בחורה דתייה, עירונית ומשכילה מירושלים, ומאשת קריירה בתל אביב, אל הכפר, אל מושב נהלל, שבימים אלה חוגג 100 שנה להיווסדו."

נהלל

על החיים במושב נהלל עוד יסופר בסיפור  הבא……

הזוית האישית

נירה שטרן: תעדתי את הסיפור כפי ששמעתי אותו מאמי, בהנאה רבה. הזיכרונות העלו בי התרגשות וגעגועים אליה. רענון הסיפורים בראשי, החיו בי את חוויות הילדות שלי. הזדרזתי לשתף את בני משפחתי, שגילו התעניינות ושמחו על המידע החדש שנגלה בפניהם. הסיפור מוקדש באהבה לאמי – אהובה ליברמן לבית וילימובסקי – הרמתי ולאבי האהוב נתן ליברמן.

סיפורה של אמי, אהובה, תועד במסגרת תוכנית המתעדים – תנועת של"מ, בו אני חברה.