מאגר סיפורי מורשת

אלברט פלדמן, סבא שלי, נולד בעיירה ליפקני שבמולדובה בשנת 1950. מולדובה הייתה אחת מ-15 הרפובליקות של ברית המועצות באותו זמן. הוא נולד לאחר מלחמת העולם השנייה. אביו לחם במלחמה. המצב הכלכלי של המשפחה היה לא קל, עברו רק 5 שנים אחרי המלחמה. ההורים עבדו הרבה זמן. אמא הייתה מורה לספרות בבית ספר, שהיה במרחק 40 דקות הליכה מהבית, ואבא היה מורה לפיזיקה ואסטרונומיה באותו בית ספר. אלברט גדל בליפקני עד שנת 1968, ולמד בבית ספר מקומי. הסיכוי של יהודי להתקבל לאוניברסיטה במולדובה היה מאוד נמוך, לכן הוא נאלץ לעזוב את המשפחה ולנסוע לעיר צ'לבינסק, בהרי אורל שברוסיה. הוא התקבל שם לאוניברסיטה שהוא מוצא דמיון בינה לבין הטכניון. כשהיה בלימודים, פגש את גלינה, סטודנטית באוניברסיטה לרפואה, שבעתיד הפכה להיות אשתו. הוא סיים את הלימודים והתחיל לעבוד. הוא עבד בתור מהנדס פיתוח באחד המפעלים בעיר. לחזור למולדובה לא היה פשוט באותה תקופה, אז הוא בנה לעצמו חיים בצ'לבינסק. איך בסופו של דבר הוא הגיע לישראל? על כך אני אספר לכם.

החיים היו רגילים עד שמיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות בשנת 1985. מרגע זה החלו שינויים משמעותיים בחיים הציבוריים. אנשים הרגישו יותר חופשיים. באותו זמן התנהלה המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, היא נעה לקראת שלבי סיום והסתיימה כמה שנים לאחר מכן. המלחמה הייתה אחת מהסיבות להיחלשותה של ברית המועצות. בעקבות השינויים הרבים שהתרחשו והמשיכו להתרחש, אלברט החליט לעשות שינוי בחיים שלו, ולחזור למולדובה. זה  היה דבר לא פשוט. ראשית, בתעודת הזהות הייתה כתובת מגורים וכל אזרח היה מחויב לגור בכתובת שרשומה לו. שנית, היה איסור להעסיק עובדים שלא גרים באותה העיר. הוא הגיע לעיר הבירה, קישינב, ומצא מקום עבודה במפעל לאלקטרוניקה, בו נתנו לו גם מקום מגורים במעון לעובדים. הוא התחיל לעבוד ולחפש מקום מגורים להעביר אליו את המשפחה, שנשארו בצ'לבינסק. כחלק מהשינויים שחלו בברית המועצות, גורבצ'וב החליט לתת הקלות ביציאה לחו"ל, הוא החליט לפתוח את ברית המועצות לכניסה וליציאה. בעקבות כך, יהודי מולדובה יכלו לצאת ולבקר בישראל, ואנשים מישראל באו לבקר את הקרובים שלהם במולדובה. לפני כן לא ידעו הרבה על ישראל במולדובה וכעת מידע החל להופיע ואנשים החלו לגבש דעות ורעיונות.

גורבצ'וב עשה שינויים, קטנים, אך משמעותיים, בפוליטיקה. אנשים ברחבי הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות אף פעם לא היו מרוצים מהמצב של השלטון, אך השלטון היה חזק והצליח לדכא את ההתנגדות שלהם. השינויים בפוליטיקה ובכלכלה גרמו להיחלשותו של השלטון המרכזי במוסקבה, ואנשים ברפובליקות ראו כי ביכולתם לקום ולהתנגד. דבר זה גרם להיווצרותן של תנועות לאומיות במולדובה, שחלקן היו גם אנטישמיות. נוצרה אווירה של חוסר ביטחון והיה מסוכן להמשיך לגור שם. בעקבות כך, אלברט וגלינה חשבו אם כדאי להם לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל. הם הבינו שלהם ולילדיהם, אין עתיד במקום הזה. בעקבות המצב הביטחוני והכלכלי ששרר בברית המועצות והמידע שהיה ברשותם, הם החליטו לעלות לארץ. הם התחילו את ההכנות לעלייה. זה היה תהליך מסובך. הם היו זקוקים להמון אישורים ולהשיג אותם לא היה פשוט, אבל הם התגברו על זה. ההורים החליטו גם הם לעלות לארץ איתם, ולכן אלברט נסע עם אביו לשגרירות הולנד במוסקבה, מאחר שלברית המועצות לא היו יחסים דיפלומטיים עם ישראל. התור בשגרירות היה מאוד ארוך, הוא הכיל מאות אנשים. בפנים היו נציגים מישראל שמהם הם קיבלו אישור לעלייה לארץ. לא הייתה אפשרות לנסוע ישירות מברית המועצות לישראל, לכן הם היו צריכים לקבל ויזות מרומניה, על מנת לעבור שם בדרך לישראל. אחרי ימים של סידורים, הכנות וקבלת אישורים בשגרירויות, הם חזרו למולדובה. אלברט הלך לתחנת הרכבת בקישינב וקנה כרטיסים לבוקרשט, בירת רומניה. הם ארזו את כל הדברים שלהם ושלחו אותם לארץ. היה קושי כספי, לא היה ניתן להוציא מברית המועצות יותר מ-50 דולר לאדם. בדיעבד, היה מצחיק להחליף את המכונית בטלוויזיה ובווידאוטייפ. אחרי שהכל היה מסודר, הם יצאו ברכבת לבוקרשט. הרכבת הייתה מלאה ברבים כמוהם, שרצו לעלות לארץ. כשהגיעו לבוקרשט, פגשו אותם נציגים של הסוכנות הישראלית ושלחו אותם באוטובוסים לבתי מלון. הם הגיעו מוקדם בבוקר, ובאותו הערב נסעו לשדה התעופה. אחרי הרבה בלגן בשדה התעופה, הם סוף סוף עלו  למטוס וטסו לישראל. הם הגיעו אחרי בערך 3 שעות של טיסה, והתחילו בחייהם החדשים בארץ.

הזוית האישית

תוכנית "הקשר הרב דורי" נתנה לנו הזדמנות להיפגש יותר, להכיר אחד את השני יותר וליהנות ביחד. למדנו הרבה דברים חדשים שלא ידענו אחד על השני ובילינו הרבה ביחד. כל אחד תרם ידע לשני, בין אם בהיסטוריה ובין אם במחשבים. עברנו חוויות רבות שלא נשכח.