מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבולגריה בסופיה ב- 24.9.1940. אחות בכורה לשתי אחיות שנולדו מאוחר יותר, הרגשתי מחויבות כלפי אחיותיי הקטנות. הגענו לארץ ולקח שנים להורים שלי ללמוד את השפה. אמא שלי לא יצאה לעבודה ונשארה בבית. ולכן גם לא למדה את השפה על בורייה, לעומת זאת אבי יצא לעבודה ויסד ופעל ולכן הוא למד לקרוא ולכתוב וגם לדבר בעברית שוטפת. בתור אחות בכורה הלכתי לאספות הורים של האחיות שלי וכמובן דיווחתי להורים. יש לי שתי אחיות קטנות ורדה שקטנה ממני בארבע שנים ואסתר שקטנה ממני בשש שנים.

גדלתי ביפו בשכונת נוזהה אלה היו בתים ערבים שנעזבו. אבא שלי שיפץ את הבית, הוסיף חדרים, הכין ערוגות של ירקות לשימוש ביתי. היה נחמד כי היינו הרבה ילדים בשכונה. היו פרדסים וגם ברכות מים להשקיית הפרדסים. הברכות שימשו לנו לשחייה. לא ידענו לשחות ושם לימדנו את עצמנו לשחות. עד היום אני לא מבינה איך אף אחד לא טבע ולא נפגע כי לא היה מבוגר אחראי. אכלנו פירות מהעצים שתינו מים מהברכות והצינורות והיה כייף. היה כיף  לחזור בחופשות מבית הספר וכך היינו מבלים את ימי החופשה.

עלינו לארץ בדצמבר 1948, מבולגריה, כשהייתי בת שמונה, טרם הסתיימה מלחמת השחרור ועדיין נשמעו יריות פה ושם. משום מה הרגשנו בטוחים אנחנו בארץ אבותינו.

היינו משפחה בת שלוש בנות כאשר אני הבכורה ושתי אחיותיי ורדה האמצעית ואתי הקטנה.

בבולגריה גרנו במרכז העיר סופיה בבית גדול ומרווח. אני למדתי בכיתה א' (בבולגריה התחילו את כיתה א' בגיל שבע) בבית ספר מעורב. בכל בוקר הייתה כל הכיתה נכנסת לכנסייה הקרובה חוץ מחברה שלי ואני שהיינו היהודיות היחידות בכיתה ולפי ההוראה של ההורים לא נכנסנו לכנסייה. קצת התבאסנו כי מתוך הכנסייה עלו  ריחות הקטורת והנרות המבושמים, אותם עד היום אני לא שוכחת. שהתבגרתי בנסיעותיי לחול שבתי לבקר בכנסיות היות וחשוב היה לי לחוות את הריח המשכר. הגשמתי חלום ילדות ובחודשי הקיץ נסענו לחופשה לבית בכפר ששם לאבי היה מפעל טקסטיל גדול שהעסיק עובדים במשך רוב ימות השנה. בחודשי הקיץ הדודים והבני דודים שלי באו לבקר אותנו לכמה ימים וחזרו.

יצאנו מבולגריה ולא ברחנו, אהבנו את בולגריה שגם הגנה עלינו מהשואה. אני לא אשכח שבעת היציאה מהנמל כל העולים עמדו על הסיפון ושרו את ההמנון הבולגרי, נפרדנו מהמולדת הישנה בדרכינו לציון. הנסיעה באניית המסע הייתה לא קלה המבוגרים הקיאו, היה צפוף ואנחנו הילדים התגנבנו לסיפון, מטעמי ביטחון אסור היה לילדים להסתובב על הסיפון מכיון שהאנייה הייתה מיועדת להובלת בקר ולא בני אדם. המלחים באנייה רדפו אחרנו והורידו אותנו לבטן האנייה שם שכבו המבוגרים, הורים וסבים וסבתות, חולים במחלת ים בגלל הנדנודים. הייתה סערה קטנה והשפיעה על מצב הרוח.

השייט נמשך בערך שבועיים והיעד היה ארץ ישראל, סוף סוף מישהו צעק "רואים את ארץ ישראל !!!!" כולם עלו לסיפון והתארגנה שירה אדירה של ההמנון הישראלי התקווה שהיה עכשיו שלנו. הייתה אווירה מהממת והשירה הלכה והתגברה ככול שהתקרבנו למפרץ חיפה ראינו בשמחה את הבתים והפרדסים. הגענו ליעדנו ומשם העבירו אותנו למחנה עולים בעתלית. במחנה עולים היינו שבוע ימים בלבד שם גרנו בביתנים ארוכים בהם היו כחמש עשרה עשרים מיטות ואת הציוד שלנו הנחנו מתחת המיטות. פרטיות כמובן לא הייתה אבל ילדים בגילינו לא נזקקנו לפרטיות, שמחנו לשחק בחוץ בין הביתנים.

המבוגרים היו עסוקים בהתארגנות במקום, לקבל ציוד ולחלקו בין כל בני המשפחה כך שממש היינו חופשים למשחקים שונים. אחרי שבוע עזבנו את עתלית ועברנו ליפו בעזרת משפחה וחברים שהגיעו לפנינו והשתקענו באחד הבתים הנטושים. אבא שלי שיפץ את הבית הוסיף חדרים בנה מרפסת, שתל צמחים וגם גן ירק במשך הזמן קטפנו לשמחתנו מלפפונים, עגבניות, חסות, חצילים וגם תירס. זאת הייתה תוספת רצויה היות ובאותה תקופה הייתה צנע וזה הוסיף והגדיל את כמויות המזון במשפחה.

במשך הזמן אבי הוסיף גם לול תרנגולות כך שהתברכנו גם בביצים טריות (בתקופת הצנע לא היו ביצים טריות השתמשנו באבקת ביצים) ותרנגולות  ששמשו למרק ותבשילים נוספים. זהו כך הגענו ליפו ואחרי שנים עברנו לבית משותף במרכז יפו. היום נמצא מוזיאון ההעפלה בעתלית וניתן (רצוי) לבקר ולהתרשם.

לפני שנתיים ביקרתי במוזיאון וזה היה מדהים לראות ולהרגיש אפילו את הריחות ונדנודי האנייה שקרו לפני 70 שנה, התרגשתי מאוד.