מאגר סיפורי מורשת

מסיפורים שסיפרה לי משפחתי במשך השנים, אני יודעת שהחיים באותה תקופה היו מאוד קשים, עשו הכול כדי לשרוד, וניסו לנהל אורח חיים תקין ככל הניתן.באותה תקופה גורשו מבולגריה כל אותם היהודים שלא היו אזרחי המדינה. ראשי הקהילה היהודית ניסו להציל יהודים רבים ככל האפשר. אחת הדרכים הנפוצות יותר הייתה למצוא רווקים ורווקות, שנישאו נישואים פיקטיביים עם צעירים שעמדו לגרשם, וכך בתוקף מעמדם החדש כנשואים לאזרחים בולגרים, לא היה ניתן לגרשם חזרה לארצותיהם. בדרך זו הייתה לי דודה מגרמניה. דודי, משה, המשיך את חייו עם אותה צעירה שעמדה לגירוש. כל משפחתה, שחייה באותה תקופה בלייפציג, הושמדה.לימים, כל היהודים שחיו בסופיה, גורשו ועברו לגור בערי השדה, בכללם גם משפחתי. העזיבה הייתה, כמובן, מאוד קשה, לא ידעו אם יחזרו, ומה צפוי להם בהמשך חייהם החדשים.החיים בערי השדה היו קשים, המלחמה נמשכה, הנדודים נמשכו והיה קשה מאוד להתקיים.אך למרות הכול השתדלו לשמור על קשרים משפחתיים וחברתיים, ועד כמה שניתן, לשמור על ערכי ומנהגי היהדות.עם סיום המלחמה, הורשו היהודים לחזור לבתיהם, לאחר מספר שנות נדודים.

העלייה לארץ ישראל יהודים רבים החלו לעלות לארץ בכל דרך אפשרית . כמובן שרוב הדרכים היו בלתי לגליות.עם קום המדינה, החלו רוב היהודים לעולות ארצה בצורה מאורגנת, וביניהם גם משפחתי המורחבת.הייתה תכונה רבה בקהילה היהודית אנשים חיכו בקוצר לקבל היתרי עלייה. למרות הצפייה לעלות לארץ, היו רגשות מעורבים כי לא ידעו מה מצפה לעולים בארצם החדשה. כולם שמעו סיפורים רבים מאלה שכבר היו בארץ, ובכל זאת רב היה הנסתר מהגלוי. עם קבלת היתר העלייה, החלו לעשות הכנות, כגון חיסול הרכוש ואריזת הציוד הדרוש וההכרחי. העלייה הייתה באוניות שנועדו להיות אוניות משא ו"הותאמו" להיות אוניות נוסעים. התכונה בקהילה היהודית הייתה רבה .רב היהודים ביקשו ומאוד רצו לקבל אשרת עליה. היו רגשות מעורבים, מצד אחד זה היה הגשמת חלום לעלות לארץ שכל כך ציפו להקמתה ומנגד לעזוב הכל, את כל עברם, כל רכושם ולנסוע אל הבלתי נודע. בביתנו החלה ההתארגנות לקראת העלייה עם קבלת אשרת העלייה. כל ההכנות נעשו במהירות רבה. העלייה לארץ הייתה באוניות משא ש"הוכשרו" להיות אוניות נוסעים. כל משפחה קיבלה מדף שזה היה "ביתה". המסע נמשך כשבועיים. בהגיענו לארץ, הגענו לנמל חיפה.

כאן התחיל תהליך הקליטה. כילדה קטנה היו אירועים שנראו לי מאוד שונים ומשונים, ולא הבנתי את פשרם.לאחר הירידה מהאונייה, הוכנסנו לאולם גדול, העמידו אותנו אחד אחרי השני וריסו עלינו אבקה לבנה (חומר חיטוי), לא קלטתי מה קורה מסביבי, והאמת, זה די הבהיל. משם העלו אותנו על אוטובוסים והסיעו אותנו לאזור בנימינה, ושם היה מחנה שקראו לו "בית עולים".כל משפחה קיבלה אוהל ובו היו מספר מיטות כמספר בני המשפחה, המיטות היו מיטות ברזל, שלימים נקראו בארץ בשם "מיטות בית עולים". על המיטות היו מזרנים ושמיכות. לא הבנתי למה אין מצעים. בלילה הראשון לשהותנו באוהל ירד גשם. הלכנו לישון כמובן עם הבגדים (לא עם פיג'מות, כי לא היו מצעים), הנחתי את הנעליים ליד המיטה, ובבוקר הן היו ספוגות מים ועם הגשם נסחפו הרחק מהמיטה. החוויות ו"קבלת הפנים" גרמו לי להלם לא קטן. כעבור תקופה מסיומת שבה גרנו בבית העולים, עברנו למעברה זה היה סוג של מחנה אחר מאשר במעברה, כל משפחה ניהלה חיי משפחה עצמאיים. במעברה המגורים היו אוהלים או בדונים. במעברה לא היו שירותים צמודים, מקלחות, מים זורמים, חשמל, ועוד הרבה דברים חיוניים, שכיום נראים מובנים מאליהם. למרות כל הקשיים ההורים היו צריכים ליצור מסגרת משפחתית ונורמטיבית, תוך דאגה לכל צורכי המשפחה. הילדים היו צריכים להתחיל ללמוד ולהתחיל לנהל חיים רגילים. בתי הספר היו רחוקים, צריך היה לנסוע לביה"ס בתנאים קשים. התחבורה הציבורית הייתה בתחילת דרכה, ולכן ההמתנה והנסיעה הייתה מאוד לא נוחה. לאחר תקופה ארוכה במעברה, עברנו לדיור קבע, ומכאן, החיים לאט לאט נכנסו למסלול של חיי שגרה רגילים. ההורים עבדו, והילדים המשיכו ללמוד כל אחד בתחומו שלו.