מאגר סיפורי מורשת

שמי בני דולינסקי בן 14. אימי נפטרה כחודש לאחר לידתי כתוצאה מזיהום לאחר הלידה, ואבי נפטר כשהייתי בן שבע ממחלת הסרטן זמן קצר לאחר שעלינו לארץ. החלטתי בעבודה זו לחקור את סיפורו של ישראל היילו שאתו אני בקשר בבית הספר. בהזדמנות מסוימת כשדיברתי עם ישראל, הבנתי שיש לו סיפור חיים מאוד מיוחד. הזדהיתי עם הסיפור של ישראל כי גם הוא איבד את חלק מהמשפחה שלו. אני רוצה להודות לישראל על הזמן שהקדיש לי ועל הסבלנות לספר את סיפורו.

ישראל נולד בכפר באתיופיה. לישראל היו שני אחים מבוגרים ממנו ושבעה אחים תחתיו. הוריו התייחסו אליו כאל בוגר וציפו ממנו לסייע בגידול האחים הקטנים ממנו. אני זוכר מילדותי באתיופיה שאם היית תלמיד מצטיין היו מעלים אותך שתי כיתות בשנה! הייתי נוהג לשחק כדורגל עם חבריי בכפר. זכורות לי היטב חגיגות חג ה"סיגד" שהוא חג מאוד חשוב במסורת של יהודי אתיופיה. באתיופיה לא היה גן ילדים. ילדים בני שש היו עולים ישירות לבית הספר. למדתי בבית הספר היסודי "אמבובר" שבכפר שלי במשך שש שנים ואז עברתי לתיכון "פסילדס" שמחוץ לכפר ובו למדתי 5 שנים נוספות.

סיפור העלייה לארץ ישראל

בכדי לעלות לארץ ישראל, לציון ולירושלים עליהן חלמנו שנים רבות בילדות הייתי צריך לעזוב את משפחתי. בעבר היציאה מגבולות אתיופיה הייתה אסורה ליהודים ולכן ברוב המקרים הנוער היה עוזב את אתיופיה בסתר. הייתי מאוד פעיל בשכונה שלי והייתי חבר בתנועת נוער. באתיופיה השתתפות בתנועת נוער הייתה חובה. נערים שנפקדו ממפגשים בתנועה נעצרו על ידי נציגי הממשלה. כולם מאוד חששו מהמעצרים הללו ונכחו במפגשים. לכן גם חששתי כאשר ברחתי לארץ ישראל. ידעתי שהממשלה תהיה בעקבותיי. פניתי להוריי וסיפרתי להם שאני ועוד מספר נערים מהכפר החלטנו לברוח לארץ ישראל. ידעתי שגם אם ההורים לא יסכימו הייתי הולך על דעת עצמי. הוריי הסכימו. יצאתי לדרך הקשה לבדי כשיש בידי מעט כסף. לא ידענו את הדרך ומצאנו מורה דרך שידע לנווט. שילמנו לו את הסכום שדרש. ידענו שאנחנו נתונים בסכנה מפני שלעיתים מורי הדרך היו מתאמים עם שודדים בדרך או שפשוט לא היו מכירים טוב את הדרך לסודאן. לקח לנו חודש ימים לצעוד בדרך לסודאן כאשר ההליכה רק בשעות הלילה בעלטה המוחלטת. סבלנו מחום, מצמא ומרעב. ראינו שרפות בדרך וחיות טורפות. טוואי השטח היה מורכב. היו אזורים הרריים וקשים. הבנות היו מחביאות את הכסף בשערן כדי להקשות על השודדים. תפסו אותנו בדרך שודדים מספר פעמים וכל פעם ניצלנו בנס. באחד מהמפגשים עם השודדים המורה דרך שלנו נורה ומת. מיד שיגרתי מכתב להוריי שלא יבואו מדרך זו ודאגתי שיגיע אליהם על ידי שליחים.

כאשר הגענו לסודאן סיפרנו שאנחנו פליטים ועוכבנו ללילה שלם בגבול על ידי החיילים הסודנים עברנו את הלילה במתח ובחרדות שלא ייקחו את הבנות שלנו. דאגנו להצמיד להם בני זוג מתוך הקבוצה מפני שידענו שהסודנים לא לוקחים בשבי אשת איש. בבוקר נסענו במשאית ישנה במשך שעות ארוכות והגענו למחנה פליטים שנקרא "אמרה קובה". לא ידענו מה יהיה אתנו. מעולם לא הייתה לנו תכנית מסודרת. זה כמו לצעוד בחלל. ידענו דבר אחד שאנחנו רוצים לברוח לסודאן. מה שהחזיק אותנו זה התפילות. המשאית לקחה אותנו לעיר מסוימת בתוך סודאן ושם המוסד ככל הנראה השכיר עבורנו דירות. גרנו שם שלושה חודשים. ביום נאסר עלינו להסתובב. פגשנו שם יהודים נוספים שדיברו את השפה המקומית. היום אני מבין שפעילי המוסד דאגו להוציא לי ויזה חוקית שאפשרה לי להיכנס לבירה "חרטום". שליחי מוסד נתנו לנו כרטיס נסיעה לאוטובוס לבירה. נסענו במשך יום שלם ועברנו בדיקות ביטחוניות רבות. הגענו לבירה ולאחר שירדנו מן האוטובוס, פגשו אותנו שליחי מוסד נוספים והובילו אותנו במונית לבית מסתורי. הוצפנו שם שבוע ימים ולאחר מכן אמרו לנו: "היום אתם עולים לארץ ישראל". היינו עשרים ואחת אנשים. הובילו אותנו לשדה תעופה. בשדה פגש אותנו אדם עם חזות אירופאית שדיבר אתנו באנגלית וכך תוך שניות מצאנו את עצמינו בתוך המטוס בדרך לארץ ישראל. טסנו מס' שעות וכשירדנו מהמטוס: נישקנו את האדמה. הודיתי לאלוהים שכל המשאלות שלי התגשמו וששרדנו את המסע הקשה הזה. חשבתי על המשפחה שלי ותהיתי מה עלה בגורלה. ידענו שאנשים רבים לא שרדו את מעבר הגבול עם סודאן. משדה התעופה נסעתי למרכז קליטה בצפת. לאחר חמישה חודשים גיליתי שאבי, אחי ואחותי לא שרדו את המסע הקשה.

הזוית האישית

בנימין דולינסקי: הסיפור של ישראל הוא סיפור מרתק ומעורר השראה. לשמוע את סיפורו של נער שבגבורה ואומץ עזב את משפחתו כדי להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל. סיפור זה מילא אותי בהערצה כלפיו. גם אני איבדתי את הוריי בדומה לישראל שאיבד את שתי אחיותיו. שאבתי המון כוח מסיפורו.