מאגר סיפורי מורשת

מאתיופיה לארץ זבת חלב ודבש

סיפור עליתי מתימן

הורי יחיא וחביבה עוקשי חיו בתימן.

בערך ב-1936 אבא עזב את אמא עם ילד כבן 9, ועבר דרך הים לאתיופיה לצורכי פרנסה. אבא עבד כמלמד תינוקות וכמוכר סדקית, אך בעיקר עבד כחייט, מתקן ותופר בגדים.

ב-1944, לאחר פרידה של 8 שנים, אמא הצטרפה לאבא, לאחר שהבן הבכור נפטר בדרך לא ידועה. שם נולד אחי ציון ב-1946, ב- 1948 נולדה אחותי מרגלית וב- 1949 נולדתי למשפחת עוקשי. באותה שנה, ב- 1949, כשאני בת חודש עלינו לארץ ישראל, עליה שנקראה "מרבד הקסמים". נחתנו בשדה התעופה בלוד ומשם התחנה הראשונה הייתה מחנות עולים בעין שמר. חיינו שם כמה שבועות ומשם עברנו לעיר בית שאן, עיירה הבנויה מאבן בזלת, שננטשה על ידי הערבים לאחר מלחמת השחרור. נכנסנו לבית עם חצר ענקית מוקפת חומה ללא שירותים, חשמל ומים. אבא מידי פעם היה חופר בורות באדמה לניקוז השירותים. השתמשנו בפתיליה, פרימוס לבישול ובעששיות להאיר את הבית .

ילדותי בבית שאן

אחי, אחותי ואני גדלנו עם אמא שעלתה לארץ חולה מאוד עם קושי רב לטפל בנו, ולכן ברווחה החליטו לשלוח אותי ואת אחותי מרגלית, הגדולה ממני בשנה, למוסד שנקרא כפר יחזקאל. באותו מוסד השפה הכי מדוברת הייתה צרפתית ואנחנו כילדות ידענו לדבר צרפתית על בוריה. באותה תקופה, שהיום מדברים עליה כחטיפת ילדי תימן, אני זוכרת שאבי סיפר לי, שכשהייתי במוסד ואבי הגיע לביקור אמרו לו, מאחר ואשתך אינה מסוגלת לטפל בבנותיך, אנחנו רוצים לאמץ את בתך רבקה ואז אבי ענה להם "אני אוכל לחם יבש ולא אמסור את ביתי" ולמזלי לא אומצתי.

בגיל 5 אני ואחותי, שהייתה בת 6 חזרנו הביתה, כשאני אמורה ללכת לגן חובה ואחותי לכיתה א'. אני, שהייתי מאוד קשורה לאחותי,  בכיתי וצרחתי ולא הרפיתי עד שאבי נאלץ להשאירה עוד שנה יחד איתי בגן חובה וכך למדנו יחד מכיתה א' עד כיתה ח'.

הבית שגרנו בו היה בית ערבי נטוש עם חצר ענקית מוקפת חומה. הבית היה ממוקם ליד מוזיאון בית נכות, הנקרא גם מסגד הארבעים.

מסגד הארבעים

המוזיאון הראשון של בית שאן , מסגד עתיק , הבנוי בסגנון הממלוכי טיפוסי, מהמאה ה-15, משקיף אל הכביש היורד מבית שאן לכיוון טבריה על כביש 90 . מסגד הארבעים- יש אומרים על שם 40 קדושים אשר התגוררו במקום  תחת קורת גג אחת. אחרים מפרשים, ש-40 הוא מספר קדוש בתפילה ובאמונה המוסלמית. המסגד ניבנה על חורבות כנסיה יוונית ושופץ בימי הסולטן העותומני אבו חמד השני. עם קום המדינה הפכו נח מרדינגר – ראש העיר הממונה הראשון מטעם הסוכנות היהודית, שהוא ארכיאולוג במקצועו, למוזיאון בית הנכות ושימש כמנהלו. אחריו ניהל  אותו הארכיאולוג נחמיה צורי והעשיר את המוזיאון באוספים רבים. באמצע שנות השמונים נסגר בשל פריצות של שודדי העתיקות. בשל כך העבירו את הממצאים הארכיאולוגים לשימור בכמה מוזיאונים, בעיקר במוזיאון ישראל בת"א, רוקפלר בירושלים וניר דוד שבעמק. המבנה שימש עד לקריסתו באמצע שנות ה-90 מחסן לחרסים של רשות העתיקות ובלילה אחד כתוצאה מקצר חשמלי ניצת המבנה ותקרתו קרסה על כל התכולה בפנים ומאז המבנה עומד נטוש והרוס ומשווע ליד גואלת.

לא רחוק מאיתנו שכן לו  אמפיתיאטרון מהגדולים בארץ תיירים ביקרו שם ואנחנו היינו מתנדבים ומנווטים אותם, רצנו יחפים להראות להם את הדרך והם היו מצ'פרים אותנו בכסף. הדלות הייתה בכל מקום אם בלבוש, אוכל, וכל המוצרים לקיום היום יומי. אבי היה קונה יריעת בד ותופר לאימי לאחיות שלי ולי שמלות תואמות (3). אבי עבד כשומר ביישובים הסמוכים.

אמפיתאטרון

אחיותיי ואני בבגדים תואמים

המשחקים שלנו היו: תופסת, חמש אבנים וקפיצות על חבל. עם אמא היינו משחקים מקלה (משחק אבנים אפריקאי עתיק). בשבתות היינו יורדים להר שאול, שם טיפסנו וחיפשנו אתגרים קשים יותר לטיפוס. היו שם עצי דומים מהם קטפנו ואכלנו. במקום זה העברנו חלק מהזמן הפנוי שלנו.

המעבר מבית שאן לנווה נאמן ולהרצליה

בבית שאן גרנו עד גיל 11 ואז נאלצנו לעזוב אותה מכיוון, שהקהילה התימנית הלכה והצטמצמה עד שבבית הכנסת לא היה אפילו מניין. בהמלצת חברים עברנו לנווה נאמן, שהיא שלוחה של הוד השרון. בשכונה לא היה קיים בית ספר דתי ולכן נאלצנו לנסוע בהסעה לגני צבי שהיא גם שלוחה של הוד השרון, שם למדנו אחותי ואני יחד עד כיתה  ח'.

אחותי קיבלה מלגה ואני לא ולכן אבי החליט שאחותי תצא ללמוד ואני לא, כי אין תקציב. נאלצתי לצאת לעבודה בחוץ כדי לעזור בכלכלת הבית. עבדתי בכל עבודה מזדמנת, כדי לעזור בבית וגם לממן ולהשלים את לימודי התיכון. בהמשך למדתי הנה"ח ועבדתי בתחום הנה"ח בת"א, בכפר הירוק ובקונסרבטוריון בהרצליה.

כשיצאתי לפנסיה עבדתי תקופה בטיפול בילדים ובמקביל למדתי צורפות כ-3 שנים וכיום עוסקת בזה, מכינה תכשיטים ובעיקר תכשיטים תימנים עתיקים.

תכשיטים תימניים

בגיל 20 הכרתי את בעלי רפאל מאושר במסיבת יום הולדת של חברים ובגיל 23  ב-19721031  נישאתי. כשבוע לפני החתונה קיימנו טקס חינה מסורתית עם כל הלבוש והתכשיטים.

עברנו לגור בהרצליה. נולדו לנו שלוש בנות  מדהימות – הבכורה גלית ב-7394, שלה שתי בנות-נתנאל ועתליה. השנייה יפעת ב-741227, שלה שלוש בנות- דנה, מאיה ויעל. ובת הזקונים קרן ב-7987 ולה שתי בנות ובן- תהל, נועם ויהונתן, שהוא הנכד היחידי בין שבע נכדות.

אני והנכדים

היום אני סבתא מאושרת עם 8  נכדים מדהימים שממלאים לי את הנשמה ומאושרת איתם עד הגג.

הזוית האישית

סבתא ריקי: הפרויקט נתן לי זמן איכות יקר מאוד עם נכדתי תהלי שהקסימה אותי – בהקשבה שלה, בסובלנות ובחוכמתה עם חיוכה הכובש. מאוד נהניתי לספר לה את סיפור חיי חוויותי ועברי. תהל נהרי: הניתי מאוד מהתוכנית יחד עם סבתי החמודה וגם הודות למנחות המעולות קרן ועידית. היה לי זמן איכות עם סבתי שלא יכול היה לחזור שוב.