מאגר סיפורי מורשת

ילדות

"נולדתי ליעקב וכדיה דמתי נובי. מעלי יש אחות אחת הקרויה לבנה, לפני שנולדתי היו עוד שלושה ילדים מעליי. שניים מתו שני בנים, אחריהם אימי נכנסה שוב להריון ונולד לי אח נימול בשם מנחם. בגלל שהיה נימול חשבו שהוא המשיח, כי המשיח עתיד להיוולד באב כמו אחי, כל הכפר שמח על היוולדו. אמא מספרת שהיה לו כתם בגב בצורת שדי. יום אחד כשחזרו הביתה מצאו אותו מת, אחרי שמת אמי נדרה נדר אצל הקבר של רבי שלום שבזי שאם יוולד לה שוב בן והוא לא ימות כמו השלושה הקודמים הם יקראו לו שולם על שם רבי שלום שבזי סאלם – שלום . ואני נולדתי, ואני קרוי על שמו. בגיל 3 עלינו לקבר שלו ונתנו לי לטעום מהאפר של הקבר שלו. אחרי נולד עוד אח. בתימן היינו שלושה ילדים.

החיים היו חיים פשוטים מאוד, מגיל 5 אצל המורי, כמו כל ילדי תימן בגיל חמש הלכו למורי ללמוד קריאה בהגייה תימנית. אבי יעקב היה מורי ואני למדתי אצלו. אני זוכר כשהיו קצת הפסקות שחקנו כל כל הילדים יחד בחוץ, זוכר משחקים, היה לנו כדור מצמר, היינו מתחלקים לשתי קבוצות, חצי קבוצה מחביאה את הכדור והחצי השני צריך לחפש. עוד משחק שאני זוכר זה בדומה לכדור, היינו מתחלקים לשתי קבוצות, חצי קבוצה מערימה ערמות קטנות בחול וחצי קבוצה צריכה לחפש איפה הערמות האלה נמצאות. חברים שלי מתימן עלו איתי ארצה גרים איתי במושב עד היום.

יש סיפור על המקום שגרתי בו, המקום שגרתי בו אמרו שהוא מבורך בזה שרק יהודים יכלו לגור בו. כל מוסלמי שניסה לגור, להשתלט על המקום, או מת או חלה או ברח בלי סיבה. המקום התאפיין בשני מעיינות שהיו בו ועץ ענק. הוריי סיפרו לי שמעיין אחד היה לנשים, ואחד לגברים. היו טובלים שם רוב הפעמים, כשגרו שם היהודים המעיינות היו מלאים במים טהורים, נקיים ואפילו ראויים לשתייה. מישהו שהיה בין היהודים האחרונים שנשארו שם סיפר, שהמעיינות עם עזיבתנו התייבשו כמעט לגמרי.

עוד זכרון מהילדות שלי הוא, שליד המעיינות היה את הקבר של רבי שלום מקשרי הידוע בניסים ונפלאות שהיה עושה גם דרך הקבר, במותו. איזה יום אחד, בן של גוי אחד, עלה על הקבר ושיחק עליו למרות האזהרות, הוא זילזל ולא ירד מהקבר. כשסיים לשחק, הלך לביתו, ונהייה חולה מאוד אבא שלו שאל אותו מה הוא עשה, והוא סיפר לו, מאוחר יותר בערב הילד מת.

חגים

הכי אני זוכר מהילדות שלי את החגים, אבל החגים הכי שמחים אלה סוכות ופסח בסוכות אני זוכר את השמחה והרגש לקראת החג. בכל בית בתימן היה חלון מעל למרפסת, שכל השנה היה מכוסה בצמחים או בפחים ובסוכות היו מזיזים, שמים סכך והייתה סוכה. בפסח, לא היו מצות קנויות אלא אופים לבד, היו מתארגנות כמה נשים והיה המורי מפקח שהכל נעשה כשר וכמו שצריך.

מנהגים בתימן

הגברים בתימן היו נוהגים להתאסף בלילות ולחזן גת (צמח שלועסים אותו בלי לבלוע) לקרוא ולדון בתורה, כך כל פעם אצל אדם אחר. היו הגברים יושבים ומעיינים בקפידה בתורה.

קהילה יהודית בתימן – כל הקהילה מקטן ועד גדול היו שומרי דת ומסורת, אבל כולם ללא יוצא מן הכלל למדו ועבדו לפרנסתם גם המורי. בנוסף המוהלים, המקדשים חתן וכלה, השוחטים, והחזנים היו עובדים ללא תמורה זאת הייתה עבודה משנית שלהם והיו עושים את זה בשמחה ללא בקשת תמורה.

העלייה לארץ: ספטמבר 1949.

סיפור העלייה:

"כולם ידעו על ארץ ישראל והכירו אותה וחלמו עלייה, כשקיבלנו את ההודעה על העלייה לארץ אנשים מרוב שמחה והתלהבות לא מכרו בתים, שטחים, אדמות ועזבו הכל וכך נשארו ללא רכוש בכלל. ככה השמועה על העלייה עברה מפה לאוזן והחלו אירגונים להליכה לאזור עדן – בו יש שלטון אנגלי.

חלק הלכו ברגל, חלק בעגלות וסוסים והאמידים שכרו מכוניות של ערבים שלקחו אותם למחנה. בדרך מתו המון אנשים תינוקות קטנים וקשישים שהמסע עבורם היה גדול מנשוא. אנחנו חלק מהדרך הלכנו ברגל וחלק עם מכוניות, בדרך הרגלית דוד שלי נפטר מקשיי הדרך. המון אנשים נשדדו ונגנבו וכך הגיעו למחנה בידיים ריקות.

כשהגענו למחנה עם משפחתי המצב היה נורא קוראים למחנה מחנה "חאשד" – מחנה חאשד הוא מחנה שהיה בעדן שבתימן אליו הגיעו התימנים היהודים מכל תימן והתרכזו עד שתורם לעלות למטוס יגיע ויורשו לעלות ולטוס לארץ הנכספת, ארץ ישראל. מכיוון שהמחנה היה מאולתר מהרגע להרגע ולא היה מוכן להכיל כמות גדולה של אנשים הצרכים והשירותים בו היו ממש גרועים, אנשים לא אכלו לא ישנו, לא היה מקום בכלל, כאלה הגיעו חולים ממסע רגלי ממושך לא קיבלו טיפול רפואי ראוי בגלל העדר ציוד רפואי ובכלל אנשי צוות שיעזרו, הכל היה שם בצפיפות ועוני, חיכו שם המון זמן ובתנאים קשים של רעב, עוני ומחלות".

סבא ממשיך: "מחנה קטסטרופה, תנאים מזעזעים, חם מאוד, אין אוכל, לחם מעופש ובלתי ניתן לאכילה של בן אנוש. לפעמים אפילו הריח עולה לי וזה גורם לי לבחילות וזכרונות לא טובים מהמחנה ההוא.

ככה שרדנו כמה שבועות/חודשים לא זוכר בדיוק כמה זמן עד שקראו לנו לעלות למטוס. כל הקהילה, כל הכפר שלנו עלה למטוס, זה היה מחזה מרהיב. אף פעם לא ראינו מטוס, זה היה משהו חדש, חזק, מבטיח, הרגשנו מוגנים ושעוד כמה זמן סוף סוף נגיע לארץ המובטחת. בכניסה למטוס האנגלים לקחו לנו את כל הרכוש שנשאר לנו, החל בתכשיטים וכלה בספרי תורה, לקחו לנו בטענה שזה מכביד על המטוס וכשנגיע לארץ נקבל הכל חזרה, מעולם לא קיבלנו שום דבר חזרה. עלינו למטוס, הייתה צפיפות מטורפת וריח לא נעים, אנחנו הילדים ישבנו על הריצפה והמבוגרים והקשישים על הכסאות.

אחרי טיסה ארוכה, נחתנו בלוד ונסענו  לבית ליד, שהיה מחנה עולים, במשאיות. היה סתיו, קר אך תנאים סבירים וסבילים יותר מחאשד. היה אוכל, מים אך מצומצם. כל משפחה קיבלה אוהל קטן ובו התאכסנו. הגיע החורף, החורף הראשון שלנו בישראל, זה היה חורף קשה, ירד המון שלג אוהלים קרסו, קור בלתי נסבל, לא היו מספיק בגדים לכולם ופשוט קפאנו.

כעבור שהייה ממושכת בבית ליד, העלו אותנו למשאיות למושב אחיהוד. שם גרנו כשישים או שבעים  משפחות וגרנו באוהלים, כל משפחה באוהל. היינו מקבלים מים בכבאיות מעכו, אני זוכר בתור ילד אותי ואת שני אחיי רצים עם דליים וקופסאות וכל כלי שיכל להכיל את המים, ככה עמדנו הרבה בתור לקבלת המים מהכבאיות, גם לחם היינו מקבלים מהסוכנות ומחכים בתור הרבה זמן, זאת הילדות שלי באחיהוד.

אחרי שנה שנתיים קצת השתדרגנו והביאו לנו מקלחות כאלה מאולתרות מצינורות מים. הביאו פרה או שתיים לכל משפחה וסוס לארבע משפחות. חלבנו את הפרות ושיווקנו לתנובה. אבא שלי כבר למד את השפה והלך לעבוד בחיפה בבינוי בשביל הפרנסה.

היה קושי גדול בחיים באוהלים, בחורף קר עד מוות ובקיץ חם עד מאוד, מה גם שהאוהלים היו שחורים כך שבפנים היה חם הרבה יותר בקיץ. היינו ישנים ארבעה ילדים במיטה אחת, קשיים של אוכל. הייתה תקופה שלא הרווחנו הרבה והיינו מתחלקים ארבעה אחים על ביצה אחת. בתקופה הזאת כבר היו לי עוד 12 אחים כך שהצפיפות, העוני ,והרעב עשו את שלהם. אך למרות הכל לא איבדנו את השמחת חיים והתקווה שבקרוב הכל יסתדר. ובאמת עם הזמן הדברים החלו להסתדר, לאט לאט נהיו עוד פרות וסוסים, הרחיבו רפתות, עברנו לבתים, בתים רעועים אבל העיקר בין קירות בטון, עם הגנה משמש, רוח, קור וחיות רעות.

הגעתי כבר לגיל די גדול, בסביבות 14- 13 ושלחו אותי לישיבה בעכו, ואז ל"תפארת ישראל" בחיפה. בתקופתי, מי שגמר 12 שנות לימוד היה מלך.

היתה תקופה של מלחמת ההתשה שבה אני, אבי ואחי גוייסנו. יש סיפור מצחיק על זה שאחי התגייס לצנחנים וכשחזר, המבוגרות של המושב חשבו שהוא טייס וצעקו טייס-נובי טייס.

כיום סבי בן 71 יש לו אישה העונה לשם חנה, הם נשואים באושר מזה יובל שנים. סבי וסבתי חנה הכירו במושב, היו שכנים והתחתנו בשנת 1966. נולדו להם שישה ילדים, שני בנים וארבע בנות, יותר מעשרים נכדים ואפילו נינים.

סבי בעברו עבד באוטובוסים הוא היה נהג הסעות תחילה של נעמן ולאחר מכן, עם הקמת המועצה האזורית משגב והכנסת אוטובוסים, נכנס לתפקיד של נהג עם אוטובוס משלו. בתור ילדה קטנה אני זוכרת שהיה לוקח את כל הנכדים לטייל עם האוטובוס, אפילו נסענו לאילת וגם למועצה עם העבודה שלו. סבתא שלי עבדה הרבה שנים במכולת ולאחר מכן עבדה במעון של המושב עד שאחי היה המחזור האחרון שלה (כיום הוא בן 14). סבי כיום פנסיונר הוא עובד רק כשצריכים, אז הוא ממלא מקום והוא עושה זאת בשמחה כיוון שהוא אוהב להסיע ילדים.

בתור נכדים הייתה לנו ילדות מופלאה במושב: כל הילדים של סבא וסבתא גרו במושב פרט לאחות אחת שגרה בקרבת מקום והייתה מגיעה פעמיים בשבוע למושב עם הילדים שלה שהם בני גילי וכמובן בשבתות וחגים. סבא שלי אוהב לחגוג את החגים עם נוכחות מלאה, הוא מרגיש ניצחון על הקשיים  בכך שהצליח להקים משפחה ענפה למרות הקשיים.

בכל ליל סדר סבא אוהב לספר את סיפור העליה שלו לצד יציאת מצרים. הוא אומר שסיפור העליה שלו גורם לו להרגיש  כמו ביציאת מצרים, מעבדות משלטון מוסלמי לארץ ישראל. וכמו שלבני ישראל היו קשיים בהגיעם לארץ כך גם לו הייתה בעיית קליטה, אבל היא נפתרה והסתדר. ליל הסדר גורם לו להרגיש כאילו ממש היה ביציאת מצרים.

הזוית האישית

שחר נבון ונעמה דומן: היה מעניין לשמוע את סיפור העלייה של סבא שלום גם אם זאת לא הפעם הראשונה, למדתי רבות על סבי ועל מה שעבר שעיצב את אופיו.

סיפור תועד במסגרת יוזמה משותפת: חמ"ד ועד. יוזמה משותפת לתכנית הקשר הרב דורי עם מפמ"ר הסטוריה, משרד החינוך.