מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאפגניסטן לישראל

עם נכדתי מושקי דונין
בצעירותי
עליתי לארץ, אני אחיי ואחיותיי לבד, ללא הורים...

שמי ברכה רחל אייזנברג נולדתי בשנת 1937 להוריי משה ושיפרה בצלאל באפגניסטן. קראו לי בשם רחל על שם אחותי הגדולה שנפטרה, ברכה – כי הייתי הבת אחריה שזה סימן ברכה.
באפגניסטן לא היה חשמל. כשרצינו לחמם את הרגליים היה לנו שולחן מיוחד שתחתיו הייתה גומה ובה גחלים להדלקה. מעל השולחן היינו שמים שמיכות,  וכך היו רגלינו מתחממות. כשהיינו רוצים לחמם מים היינו לוקחים פינג'ן – סיר קטן בלי מכסה עם ידית ומניחים על הגחלים.
עם אמי ואחיי באפגניסטן

עם אמי ואחיי באפגניסטן
סבתא שלי  גרה איתנו יחד בבית. לאחר זמן מה עלתה לישראל, עם דודתי רבקה. בחצר ביתנו היו לנו עזים, כבשים, ותרנגולות שהיו מקרקרות מבוקר ועד ערב. היה לנו בבית חדר אחד קטן להורים וחדר גדול יותר לילדים. לא היו מרפאות ובתי חולים, לכן אימי ילדה את כל ילדיה בבית. עשרה ילדים נפטרו לאימא שלי בלידה או ממחלות. כשנולדו הבנים, ביום השמיני לאחר הברית היינו עושים שמירה. ישבנו ליד התינוק ואמרנו תהילים.
חתונות היו חוגגים בבית הכנסת, והיינו מכינים הכל בבית. לא היה לנו כלל משחקים, היינו ממציאים מפרי דמיוננו. היינו מכינים כל מיני יצירות וסריגים ומוכרים לאנשים כדי להרוויח קצת כסף. כל המשפחה ידעה להכשיר עופות ובשר. הכנו בבית לבד יין, לחם, עוגות ועוגיות. בפסח היינו מכינים את המצות לבד בבית. התפקיד שלי היה לרדד את המצות והאחים שלי היו לוקחים ומכניסים לתנור. אבא שלי היה מלמד את הבנים בבית (מכיוון שלא היו 'חיידרים'), ואותנו (הבנות) היה מלמד בערב.
לא היו אז ברזים בבתים, לכל אחד בחצר הייתה באר מים. ביום שישי אחד שלח אותי אבי לשאוב מים מהבאר לתוך כדים. הלכתי עם הדלי עד לבאר עמדתי על שפת הבאר כדי למלא את הכדים, והתחלתי להעלות את הדלי בעזרת חבל. פתאום החלקתי ונפלתי לתוך הבאר. למזלי אבי ישב באותה העת בחצר וראה את נפילתי. הוא חלץ את נעליו, ורץ אלי, כשהוא צועק לעזרה. כמה מחבריו רצו לעזרתו. רק הראש שלי נשאר מחוץ למים – שהיו בעומק של כמה מטרים. חבריו של אבי ירדו אל תוך הבאר, כשאחד עומד על כתפיו של השני ומשכו לי את היד החוצה, כך ניצלתי. אם אבא שלי לא היה רואה אותי הייתי ח"ו נחנקת למוות.
הרבה פעמים היו התפרעויות של ערבים ברחובות. כשפרצו מלחמות בארץ ישראל, הערבים השתוללו, הם פרצו לבתיהם של היהודים כדי לבזוז ולהרוג.
היה זה בערב שבת אחת, כאשר אבי ואחיי הלכו לבית הכנסת לתפילת "קבלת שבת". באותה עת באופן קבוע ישבו זקנים עניים שסבלו מחרפת רעב מחוץ לבית הכנסת, וביקשו מכל איש שנכנס לבית הכנסת שייתן להם מעט לחם. לפתע הגיעו מספר מחבלים מחופשים ליהודים, הזקנים חשבו לתומם שהם רוצים לתת להם לחם, הם פשטו את ידיהם. ואז המחבלים הוציאו מכיסם  סכינים ורצחו אותם בדם קר. בחורים שהיו בדרך לבית הכנסת הבחינו במחבלים, הם התנפלו עליהם מאחור, והרגו אותם. אבי ואחיי ניצלו בנס.
עם הוריי, אחיי ואחיותיי

עם הוריי, אחיי ואחיותיי
גרתי באפגניסטן עד גיל עשרים. עד שיום אחד אבא ואימא אמרו  לי ולאחיי שאנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל. לפי החוק משפחה שמונה עד חמש נפשות יכלה לצאת מהארץ. ולכן, כל המשפחה התחלקה לארבע קבוצות. כל קבוצה הייתה צריכה לחכות שלוש עד ארבע שנים עד לקבלת אישור יציאה, כדי שלא יידעו שזו מאותה משפחה. כמו כן היינו צריכים להסתיר את ארץ היעד, אחרת לא היו מאפשרים לנו לעזוב את אפגניסטן. אני עליתי בקבוצה הראשונה עם אחותי ושלושת אחיי בלי ההורים, בינתיים, אמי ילדה עוד ארבע ילדים באפגניסטן, היו לנו הרבה דודים ומשפחה גדולה באפגניסטן, המשפחה התקבצה אט אט בארץ עד שלאחר הרבה שנים כולם זכו לעלות לישראל. ולהורינו חיכינו זמן רב, מכיוון שהם הגיעו עם הקבוצה האחרונה.
לקראת העליה שלנו לארץ, נסענו באוטובוס ל'משאט', באירן. שם התגוררנו באוהלים עד שסידרו לנו את הכרטיסים. משם טסנו לישראל. לשדה התעופה הגיע דוד נחמנוביץ לפגוש אותנו ולקח אותנו לביתו. נודע לנו לאחר זמן שאם לא היה מי שייקח אותנו, היינו נלקחים למעברות ומשם נלקחים למקומות שלא שומרים תורה ומצוות, מה שהיה מקשה עלינו מאוד.
התגוררנו בבית שקיבלנו מהסוכנות. שני אחים שלי עברו ללמוד בפנימית 'דיסקין' בירושלים. אח נוסף יצא לעבוד בענף היהלומים ואחותי לאה הלכה להיות טבחית בישיבת 'שמואל הנביא', אני עבדתי בישיבת 'סאטמר'.
 
כשהגעתי לגיל השידוכים, הלכנו לשדכנית, והיא הכירה לי את בעלי לעתיד. נפגשנו שלוש פגישות. בפגישה הרביעית אמרה לי השדכנית שאנחנו צריכים לשאול את הרבי מליובאוויטש ומה שהוא יגיד נעשה. אני כתבתי לבד ובעלי ברוך כתב לבד. אחרי שבוע קיבלתי תשובה מהרבי ובה נכתב 'מזל טוב'. אחרי שבוע גם בעלי קיבל מכתב מהרבי ובו נכתב 'מזל טוב'. הווארט היה אצל דוד שלי נחמנוביץ, בחודש אדר. מועד החתונה נקבע לשבועיים לפני פסח בקרית גת, בבית ספר חב"ד. התגוררנו בקרית גת, שם נולדה ביתי בכורתי. היא נקראה על שם הרבנית חנה – אמו של הרבי מליובאויטש. שלושת ילדיי נולדו בקרית גת. בעלי עבד בבית הספר בקרית גת, ובשלב מסוים החלטנו לעבור דירה, שאלנו את הרבי לאן לעבור והוא ענה לנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי.
 
היינו בין שמונה המשפחות הראשונות בנחלת הר-חב"ד. לא הכרתי אף אחד. השכנות והרבנית קיבלו את פניי, ואמרו לי "אל תחששי, כולנו משפחה אחת". כל האזור היה עפר ושממה, היה מספר מועט של בניינים. אפילו מקווה לא היה.
 
בכל האזור לא היה בית ספר  ולא חנויות. בכל בוקר הייתה אישה אחת מגיעה מצלצלת בפעמון ומציעה למכירה מוצרי חלב שונים. שכנה שגרה ממולי פתחה בביתה בית ספר ולשם הכנסתי את ביתי הבכורה.
 
אט אט התחלנו להתאקלם במקום החדש, ובמהלך השנים המקום הלך והתפתח. וכיום ב"ה יש לי הרבה בנים ובנות נכדים ונכדות נינים ונינות ומשפחתנו הלכה וגדלה.
 העשרה
יהדות אפגניסטן: "היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה. בימי הביניים יהודים באזור אפגניסטן לקחו חלק משמעותי בסחר שהתנהל על דרך המשי, ושרידים שונים מלמדים שהייתה באזור קהילה יהודית משמעותית. הפלישות המונגוליות במאה ה-13 ואי היציבות שבאה בעקבותיהן גרמו לחורבן של קהילות יהודיות רבות באזור. בהמשך התחדשו קהילות יהודיות במספר ערים באפגניסטן, והתחזקו בעקבות הגירות של יהודים מפרס ובוכרה. במשך כל השנים, הייתה יהדות זו בקשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, עם יהדות פקיסטן וכן עם יהדות קוצ'ין שבהודו. מאות יהודים מאפגניסטן ערכו עלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והתיישבו במיוחד בירושלים. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה מרבית בני הקהילה הנותרים, כ-4,000 במספרם".
פינג'אן: "בטורקית : (fincan) היא כוס, בדרך כלל ללא ידית. בשפת הדיבור קיים בלבול בין ג'זווה,  שהוא קנקן להכנת קפה לבין פינג'אן".
תשע"ו

מילון

פינג'אן
בטורקית : (fincan) היא כוס, בדרך כלל ללא ידית. בשפת הדיבור קיים בלבול בין ג'זווה, שהוא קנקן להכנת קפה לבין פינג'אן.

יהדות אפגניסטן
היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה. בימי הביניים יהודים באזור אפגניסטן לקחו חלק משמעותי בסחר שהתנהל על דרך המשי, ושרידים שונים מלמדים שהייתה באזור קהילה יהודית משמעותית. הפלישות המונגוליות במאה ה-13 ואי היציבות שבאה בעקבותיהן גרמו לחורבן של קהילות יהודיות רבות באזור. בהמשך התחדשו קהילות יהודיות במספר ערים באפגניסטן, והתחזקו בעקבות הגירות של יהודים מפרס ובוכרה. במשך כל השנים, הייתה יהדות זו בקשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, עם יהדות פקיסטן וכן עם יהדות קוצ'ין שבהודו. מאות יהודים מאפגניסטן ערכו עלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והתיישבו במיוחד בירושלים. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה מרבית בני הקהילה הנותרים, כ-4,000 במספרם.

ציטוטים

”אמא מרגישה את האחרים ולא את עצמה.“

הקשר הרב דורי