מאגר סיפורי מורשת

רותי זיידמן, בתו של שלום הירשברג – המנהל השני של ביה"ס "ויצמן", מספרת את סיפור חייו של אביה מתקופת השואה ועד עלייתו לארץ ישראל, הקמת המשפחה ותרומתו להנחלת מורשת השואה לדורות הבאים.

"אבי, שלום, סיפר את זיכרונותיו מתקופת ילדותו, תקופת השואה ומחנות העבודה בהם שהה, הקמת משפחה לתפארת, הצלחותיו ופעילויותיו הציבוריות והחברתיות במשך כל תקופת חייו לנכדיו, בעת שהיו צריכים להכין עבודת שורשים בבית בספר. בתקופה זו, אבי כבר היה חולה ובכל יום שישי במשך תקופה ארוכה, היינו בני המשפחה והנכדים הגדולים נוהגים לקחתו מבית ההורים בו שהה, מתחקרים ומתעדים את סיפורו:

שלום (סלק) הירשברג נולד בפולין בעיר קרקוב בתאריך 09.06.1923. שם הוריו: אימא – יטי יוכבד לבית מצנר, אבא – שמעון לבית הירשברג. שלום היה נשוי לשולמית (זלמה), בת לוולף זאב גולדבלט וקיילה קלרה, לבית דיאמנט. לשלום ושולמית הירשברג שני ילדים, בועז ורותי (המספרת). בועז נולד בישראל בתאריך 10.10.1952, הוא נשוי לנורית לבית קטרי, אב ל-4 ילדים וסבא לשלושה נכדים. מתגורר בארה"ב. רותי נולדה בישראל בתאריך 16.9.1955, נשואה למשה זיידמן, אימא ל-4 ילדים וסבתא לשבעה נכדים, מתגוררת בקריית מוצקין. שם אחיו של שלום, הנק (הרץ) הירשברג. נולד בקרקוב שבפולין בתאריך 16.5.1927, מתגורר בהרצליה, נשוי לדליה לבית זלינגר, אב לרזי הירשברג המתגורר בארה"ב (רזי נשוי לדייאן), וסבא לשני נכדים. הנק מספר גם הוא את סיפור חייו, באתר בית התפוצות – סיפורי מורשת.

משפחתו של שלום הייתה מעיירה קטנה בשם רודניק בפולין. אביו ואמו עברו להתגורר בעיר קרקוב. למשפחה היה בית חרושת לייצור יין מדבש בבניין בו גרו. שלום שלט במספר שפות (פולנית, גרמנית, יידיש, עברית, איטלקית, לטינית, אנגלית). הוא למד בבית ספר עברי תרבותי בשם "תחכמוני" ובגימנסיה העברית על שם "חיים הילפשטיין" בקרקוב. הוא סיים את לימודיו בתיכון בגיל 17 כשהעבירו את היהודים לגטו בקרקוב. כמו כן היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בעיר.

בתקופת מלחמת העולם השנייה שהה עם משפחתו בגטו קרקוב משנת 1940-1943. הוא הועבר מהגטו למחנה העבודה "פלאשוב" ליד העיר קרקוב, יחד עם הוריו ואחיו. בתאריך 15.5.1944 הועבר למחנה עבודה בגרוסגרוזן (גרמניה) ונפרד מהמשפחה. זו הייתה למעשה הפרידה האחרונה מהוריו אשר נרצחו ע"י הנאצים. את אחיו פגש אחרי המלחמה במילאנו שבאיטליה בשנת 1947. שלום הועבר מספר פעמים למחנות עבודה שונים. מחנה נוסף בו שהה תקופה מסוימת היה מחנה "מטהאוזן" שבאוסטריה. בעת שהותו באיטליה, החל ללמוד במרכז לגולה להכשרה ימית בעיירה פאנו שעל שפת הים האדריאטי, שם למד ימאות ע"י מדריכים ישראליים שהיו שליחים של הסוכנות היהודית. הוא שהה באיטליה כשנתיים עד שנת 1947.

בסוף שנת 1947 עלה לפלשתינה יחד עם אחיו, בעלייה בלתי לגלית (לא חוקית) באניית "מורדי הגטאות". בהגיעם לחופי פלשתינה האנגלים העבירו את האנשים הפליטים חזרה לחופי קפריסין.

במחנה בקפריסין שהה כשנה, שם התחיל ללמד עברית קבוצות נוער. בשנת 1948 לאחר הקמת מדינת ישראל, עלה לארץ באניית "אנדריה", במסגרת קבוצות הנוער הציוני ושוכן במחנה עולים ברעננה. לאחר זמן קצר, עבר למחנה עליית הנוער בכרכור, שם עסק בהדרכת נוער ולימוד השפה העברית. בכרכור, הכיר את שולמית, שהייתה גם היא מדריכת נוער, ולימים התחתנו ב-5.6.1949.

בני הזוג שלום ושולמית העתיקו מאוחר יותר את מקום מגוריהם לקריית ביאליק והיו למחנכים כ-4 שנים במוסד אהבה. בשנת 1951 עברו להתגורר ברחוב אושה 26 בקריית מוצקין. שלום מונה למנהל ביה"ס "זבולון" בקריית ים ושולמית אשתו עבדה כמורה לאנגלית במספר בתי ספר. בשנים 1961-1964 נשלח שלום עם משפחתו, ע"י הסוכנות היהודית, לקולומביה אשר בדרום אמריקה לעיר הבירה בוגוטה. שלום ואשתו שולמית היו שליחים חינוכיים ומטרתם הייתה ללמד ילדים בבית הספר היהודי את מקצועות העברית והמורשת היהודית.

בשנות השהייה בקולומביה (כ-שלוש שנים), ניהל אבי שלום, גם את המחלקה ללימודי היהדות והשפה העברית והוציא משלחות נוער לארץ ישראל. המטרה הייתה שהנוער היהודי יעלה בעתיד לארץ ישראל, ישרת בצבא ויקים את ביתו בארץ.

בשנת 1964, חזרה המשפחה ושלום חזר לתפקיד מנהל בית ספר "זבולון" בקריית ים. אמי שולמית עבדה כמורה לאנגלית בבתי ספר שונים, הן בחיפה והן בקריות, בבתי הספר כמו "ויצמן " ו"אחדות" בקריית מוצקין. את השליטה בשפה האנגלית רכשה בעת תקופת לימודיה כילדה וכנערה בבית ספר אנגלי לבנות "אוולינה דה רוטשילד" בירושלים בשנים 1940–1948.

בשנים 1971-1987 ניהל שלום את בית ספר "ויצמן" בקריית מוצקין, עד שפרש לגמלאות. משנת 1987 ריכז בקריית מוצקין נושאים מרכזיים במסגרת המחלקה לחינוך והחל בהתנדבות לרכז את קשרי החוץ של עירית קריית מוצקין מקום מגוריו. במסגרת זו טופחו קשרי הנוער והחינוך עם גרמניה וארה"ב. במסגרת תפקידו זה ראה שלום את עיקר ייעודו בטיפוח זיכרון מורשת השואה בקרב בני הנוער והבוגרים הגרמנים יחד עם בני שיחם הישראלים. ביוזמתו, קוימו מפגשים רבים בין בני נוער ומחנכים והודות למאמציו הוקמו בגרמניה מוזיאונים לטיפוח זיכרון השואה: במנהיים, באד קרויצנאך והסברגר. במוזיאונים אלה מתקיימות פעילויות זיכרון עד היום למחנכים ותלמידים הפוקדים את המקומות בעת ביקורם באזור. פעילות זו בהתנדבות זיכתה את שלום הירשברג בשנת 1992 בתואר יקיר העיר קריית מוצקין.

שלום הירשברג נפטר ב 26.09.2001. (לאחר מחלה)

"לזכור ולא לשכוח"

לספר ולתעד, זה המסר שרצה אבי שלום הירשברג להעביר למשפחתו ולדורות הבאים.

הסיפורים והזיכרונות סופרו בשנים 2000-2001 על ידי אבי לילדיו ונכדיו, בעת שהיה כבר חולה ושהה בבית אילדן בקריית מוצקין. הסיפורים נכתבו תחילה על דפים ומתועדים כאן, בדיוק כפי שתיאר וסיפר ולאחר מכן הודפסו לצרכי עבודות השורשים של הנכדים.

אלו הם זיכרונותיו:

"נולדתי בעיר קרקוב. גרתי בבית ברחוב פרוג'נסקגו מספר 3 בעיר קראקוב, קומה שלישית.

הבית היה גדול כמעט 3 חדרים. בקומת הקרקע באותו הבניין היה גם בית החרושת המשפחתי, בית החרושת היה של יין ומיצי פרות. מבחינה כלכלית כמו שאני זוכר לא היה חסר כלום בבית. החדרים היו גדולים. צבעי הקירות לבנים. בחדר אחד גרה סבתא ריזה, אמא של אבא. אני ואחי הנק ישנו בחדר אחד עם שולחן כתיבה, שתי מיטות, שטיחים ותמונות מצוירות. במרתף היו חביות גדולות וגם מכונה למילוי בקבוקים. בבית החרושת אבא שלי עבד יחד עם דוד אחד בשם יצחק ועוד פועל יהודי. הייתה לנו חצר עמוקה וגדולה ומסביב מרפסת. החצר שימשה אותנו בחגים. "

אבא שלי שמעון

"אני זוכר את אבא שלי כאיש גבוה, עם זקן קטן, ממושקף, עם משקפי "צביקר" בגרמנית. צבע שערו היה שחור, נהג לחבוש כובע דמוי קסקט. איש בגובה בינוני, לא שמן ולא רזה, מבטו היה אהוד, היה מחייך הרבה עם חיוך רחב במיוחד כשהיה עוזר לי ולאחי בלימודים.

אבי ידע היטב עברית. איש תעשייה ומומחה גדול ליין.

חוויה מיוחדת שזכורה לי מאבי עד היום זה, שכשאבי היה אוכל תפוח עץ, הוא היה מקלף את הקליפה, עושה ממנה עיגול ואז אוסף את הקליפות. (אני, רותי בתו, זוכרת היטב שגם אבי שלום היה נוהג לקלף בצורה כזו את התפוחים, תמיד בחתיכה אחת, עד שנוצר מעין פרח ורק אז אוכל את התפוח.)

אבי שמעון, היה איש חזק, עם קול חזק גם כן. איתי ועם אחי היה עדין ונחמד. היה מלמד אותנו את מהלך ליל הסדר." (רותי – שוב עולים לי זיכרונות הילדות. תמיד בליל הסדר, אבא שלי שלום, ידע את כל פרטי עריכת החג כהלכתם. אבא היה שואל קושיות ושאלות במהלך כל הסדר, אפילו לפעמים השאלות היו מעצבנות. מידי שנה בשנה, היה חוזר על אותן השאלות, כמו מורה עקשן, וכרגיל, אף פעם לא זכרנו את התשובות. מטרתו הייתה ללמד, לשנן להפנים, לספוג קצת את אווירת הילדות שלו בפולין, כדי שנזכור ולא נשכח. עכשיו אני מבינה בוודאות שאת בקיאותו בנושאי יהדות ספג מאביו.)

"אבי שמעון", ממשיך שלום, "היה איש עירוני, תמיד הביא אורחים לבית הכנסת בו היה נוהג להתפלל בקרקוב. אני יודע שאנשים בסביבתנו העריכו אותו כאיש ישר, אמין ולא עסקן ציבורי. הייתי נוהג לשוחח רבות עם אבי בעיקר בשבת, אחרי ארוחת הצהריים, יום המנוחה מעבודתו. עם אבא עברתי על העברית שלמדתי בבית הספר ותמיד סיפרתי לו מה אני לומד ועושה, הן בבית הספר והן בתנועת הנוער אליה השתייכתי. גם הוא, כמוני, היה נוהג לספר לי ולשתף אותי על עבודתו בבית החרושת שלנו.

אבי היה יינן. היה מכין יין מדבש. אני לא זוכר בדיוק איך עשו את היין בבית החרושת אך אני זוכר שעשו יין מתפוחי עץ ומדבש שהביאו מהכוורות שביערות בסביבה. אבי היה קונה את תפוחי העץ לצורך הכנת היין המתוק במרתף. אני זוכר את טעם היין שהיה מתוק אך יבש. כמו כן הייתה לנו חנות בה מכרו הורי את בקבוקי היין. בבית החרושת אבי עבד יחד עם דוד בשם יצחק שהיה העוזר שלו ופועל נוסף גם הוא יהודי. אמי יוכבד, עזרה בעבודות המשרד של החנות. אנחנו נהגנו לשתות יין בארוחות וכמובן בחגים. היהודים שבאזור לא נהגו לקנות יין אצל אבא שלי, כי היין לא היה מענבים שמיועדים לקידוש. אבא קנה את היין בהונגריה כי שם היין היה כשר ובמפעל היו ממלאים את היין לתוך בקבוקים.

לא שאלנו את אבא אם אפשר בגיל צעיר לשתות יין. אני חושב שאחי היה שותה כמוני יין. (רותי- אני כבתו, זוכרת את אהבתו המיוחדת ליין, הוא אהב לשתות ונהג לקנות יינות במסעותיו לחו"ל ולהכין משקאות מיוחדים לבני המשפחה ותמיד היה זה מיין משובח.) החברים היהודים של הורי וגם גויים שהיו חברים של המשפחה, היו באים אלינו ותפקידי היה להראות להם את היין והבקבוקים שבמרתף. כשנלקחנו לגטו אבא עזב את העבודה ומכר את בית החרושת לאחד הפועלים.

אני זוכר שברחתי מהבית ביום הבר מצווה שלי, לשחק כדורגל בפארק. בבית הכנסת הכינו כיבוד. כל המשפחה באה לארוחת הצהריים בבית. אבי לימד אותי את הדרשה שחתן הבר מצווה עולה לתורה. כמו כן אני זוכר שהגיעו אורחים מהולנד, הדוד אשר ודודה אחת מצ'כוסלובקיה. היינו משפחה גדולה. לסבא שלי היו 12 ילדים. גם בתמונה המשפחתית של חתונת הדוד שלי איציק הלכתי לשחק כדורגל. כולם הצטלמו ורק אני לא הייתי נוכח." (רותי – אבי תמיד אהב כדורגל והיה באופן קבוע נוסע למשחקים של מכבי חיפה.)

אמא שלי יוכבד (יטי), לבית מצנר

"משפחתה של אמי מעיירה קטנה ושמה רודניק. משפחת מצנר המפורסמת. אמא שלי הייתה מטופחת מאוד כמו "ליידי". אני זוכר אותה תמיד עם כובע, לבושה תמיד בהידור רב ובבגדים יפים. גובהה בינוני, הליכתה זקופה. צבע שערותיה היה שטיני (גוון מיוחד של חום) שיער לא ארוך ולא קצר. פניה היו מאורכים ותמיד הייתה שמחה.

אישה בריאה, אינני זוכר שהייתה אי פעם חולה. אמי אהבה לדבר בפולנית וגם באידיש. אמי דאגה לאחי ולי כמו כל אמא פולניה. היא עזרה לאבא ללמד אותנו, שרה וסיפרה לנו סיפורים. אמא הייתה זו שהתעניינה מה קורה בבית הספר איתי ועם אחי. כל קיץ הייתה נוהגת לנסוע לצ'כיה כדי לנוח. גם אחי ואני הצטרפנו אליה ואבא שלנו היה בא לבקר אותנו בשבתות.

אבא של אמי היה איש אדוק (דתי) מאוד. הכרתי את סבא וסבתא מצד אמי ונסעתי כל קיץ לעיירה רודניק, שם אכלתי גלידה עם סבי, שהיה גביר בעיירה, איש מכובד מאוד, סוחר עצים. הגויים בעיירה כיבדו אותו מאוד וכשהיה מתפלל בבית הכנסת, כולם היו מתקהלים סביבו.

שם ההורים של אמי הם דויד מצנר ורוזה קנריק שהם בעצם הסבא וסבתא שלי. סבי, דויד מצנר בא ממשפחה מאוד גדולה, 12 ילדים. הורי סבי וסבתי הם ג'ורג' מצנר ושפרה לבית הירשברג, שהם בעצם סבתא וסבא רבא שלי.

אני חושב שאבי שמעון ואמי יוכבד הכירו בשידוך כי סבתא של אמי, שפרה, הייתה גם ממשפחת הירשברג. ייתכן שהמשפחות הכירו ויזמו את ההיכרות ביניהם.

לאמי היו ששה אחים ואחיות. הבית של אימי היה דתי, אך, אמי לא הייתה דתייה וכך גם שני אחיה ששרדו. אחותה מניה נסעה לפלשתינה לפני פרוץ המלחמה, זו הסיבה ששרדה. אתה נפגשתי לראשונה כשעליתי לארץ. מניה ובעלה יוסף עזרו לי מאוד באותה התקופה. אח נוסף של אמי, איציק יחד עם אשתו גוסטה (גיטל) לבית וגנר, ברחו לסיביר, משם לארץ ישראל ומאוחר יותר נסעו לאמריקה והקימו את ביתם שם. עד היום, שלושת בני הדודים שלי: אוסקר, גדי (ג'ורג) ודיויד, מתגוררים באמריקה עם משפחותיהם והקשרים בינינו טובים מאוד. יתר האחים לא שרדו וניספו בתקופת השואה."

זיכרונות ילדות

"אחי ואני וילדי הסביבה היינו מבלים את שעות הפנאי בהליכה וטיולים בפארק שהיה בקרבת הבית ולעיתים הלכנו לבקר את סבא וסבתא ואת המשפחה. המשפחה שלי הייתה ציונית ולכן אני הלכתי לבית ספר עברי. החיים הקהילתיים התנהלו בעיקר מסביב לבתי הספר היהודיים ובתי הכנסת. היחסים בין שכנינו הנוצרים היו טובים מאד. אני הייתי כמעט בן 17 כשנודע לי שפרצה המלחמה, מקריאה בעיתון והבנתי את המשמעות כשראיתי את המטוסים הגרמנים שהפציצו את העיר.

זה היה ב- ספטמבר 1939. המלחמה פרצה וחיי השתנו. פתאום, היה מחסור במזון. כדי לקנות כיכר לחם היינו צריכים לחכות הרבה שעות בתור. את כל המזון הינו צריכים לקנות בתלושים. לא היה הרבה מה לקנות. כל בתי הספר היהודיים נסגרו והלימודים התנהלו בבתים פרטיים.

המשפחה שלנו לא ברחה כיוון שלא היה לאן ללכת. כל הדרכים נחסמו. נשלחנו לגטו קרקוב."

תקופת הגטו

"תקופת הגטו הייתה תקופת מעבר. בחודש מרץ 1941 הועברו כל היהודים מהעיר קרקוב לגטו.

אני זוכר שלקחתי מהבית קצת פרטי לבוש ודברים אישיים כמו ספרים וכמה משחקים. בגטו בקרקוב היו לנו תנאים קשים וצפיפות. הרבה אנשים גרו בחדר אחד. גרנו בבית של שתי קומות בתוך הגטו, ברחוב לימנובסקגו 22. הבית היה שייך למשפחה של גויים. שתי המשפחות התחלפו בדירות כיוון שאבי הכיר את המשפחה. זה היה מזל גדול כי הייתה לנו דירה די טובה יחסית לשאר המשפחות שגרו בצפיפות רבה. גרנו בקומה הראשונה של הבניין. כיום אני חושב שיש שם מאפייה.

בתקופה זו לא למדתי כלום היות ולא היה בית ספר וגם החוגים הופסקו. מה שכן היה, זה שחלק מהמורים אספו את הילדים לבתיהם הפרטיים ולימדו אותם.

אני עבדתי בשדה התעופה של הגרמנים בקרקוב, אמי עבדה במחסן רהיטים ואבי עבד בניקוי רחובות ובחורף בניקוי השלג מהרחובות. גם אחי הנק עבד בניקוי הרחובות. לאחר זמן מה עבר אחי לעבוד בבית מלאכה לעבודות יפות, עבודות מעץ וקישוטים.

משפחתי ואני לא נפרדנו, כל תקופת השהייה בגטו היינו ביחד. בגטו היינו כשנה, עד חודש מרץ 1942, עד חיסולו. האיש שחיסל את הגטו היה גט אמון שמאוחר יותר נעשה מפקד המחנה בפלאשוב. משם הועברנו למחנה העבודה פלאשוב שליד העיר קרקוב.

מחנה עבודה פלאשוב

"בשנת 1942 חיסלו הגרמנים את הגטו וכל התושבים הובאו למחנה העבודה בפלשוב, שם נפרדנו. הגברים והנשים הופרדו.

המחנה היה בנוי מצריפי עץ, מסביב המחנה הייתה גדר תיל מחושמלת. מחנה פלשוב היה ממוקם בתוך בית הקברות החשוך בקרקוב. במחנה לא היו חיים חברתיים, כל אחד דאג לעצמו בעיקר לאוכל. מידי פעם נפגשתי עם המשפחה, עם אבא ואמא ואחי הנק וכמה בני דודים. עבדתי במטבח של הקצינים הגרמנים בתור נער שליח. הם הביאו את האוכל לצריפים בעגלות. לבשנו בגדים שקראו להם "פשקים" כמו פיג'מות. הבגדים היו בצבעים כחול ולבן וסמל צהוב בצד עם האות J (יהודי). אכלנו מרק תפוחי אדמה שהיה מאד צלול. לפעמים היה לאבא שלי קצת כסף שאפשר לנו לקנות דברים נוספים. היינו מבריחים אוכל. למי שהיה כסף היה אוכל יותר. היו מקלחות כדי להתרחץ. פעם בחודש הלכנו לבית מרחץ ואז לקחנו אתנו גם את המצעים כי הם היו מלאי כינים ושם ניקינו אותם. בבית מרחץ היה חם והכינים יכלו להעלם. מחנה פלאשוב היה מחנה כפיה, שלא כמו מחנה ריכוז. אבא שלי שמעון, עבד בעבודות כפייה מזדמנות ואחי עבד בבית חרושת. היינו נפגשים רק בערב. בשלב מסוים נעלם אבי ולא ראיתי אותו יותר. אמא שלי עבדה במחנה בבית החרושת לבגדים ותפרה כפתורים. הייתי נפגש איתה כל יום ליד גדר התיל שהפרידה בין הנשים לגברים והייתי דואג להביא לה קצת לחם ומזון שלקחתי מחדר האוכל של הקצינים הגרמנים בו עבדתי. הייתה לי "עבודה טובה" במטבח, מצבי הגופני היה טוב. היה לי מזל גדול.

לצערי הרב בשלב מאוחר יותר כשעברתי למחנה אחר נפרדתי מאמי שאותה לא זכיתי יותר לראות. היא נלקחה כמעט בסוף המלחמה באפריל 1945 ממחנה "ברגן בלזן" ל "אושוויץ " שם נרצחה. מאמי קבלתי אחרי המלחמה דרישת שלום דרך בן דוד אחד שאמר לי שאמי הייתה עם אחותו במחנה הריכוז "ברגן בלזן" ושוחררה. הדוד ידע להגיד לי שאמי חלתה ונלקחה לבית חולים בקרבת המחנה. כנראה שבשלב מסוים נלקחה להשמדה על ידי הגרמנים.

גם אבי נרצח באושוויץ כנראה בשנת 1944.

בשנת 1944 נהפך המחנה למחנה ריכוז ואז כבר לא הייתי שם. הועברתי למחנה "מטהאוזן" שבאוסטרליה, ומשם למחנה "אבנזה" גם הוא באוסטרליה."

מחנה מטהאוזן ומחנה אבנזה

"מחנה 'מטהאוזן' היה מחולק לסניפים. אני הייתי בסניף "אבנזה" שהיה מחנה עבודה כפייתי. עבדתי במכרות הפחם שעשו מהם בנזין. במחנה "אבנזה" באוסטריה נוצלתי גם כעובד קטר. עבדתי במנהרות ובבתי חרושת לבנזין סינטטי. עבדנו שם עד- 5 במאי 1945. ב- 5 במאי בבוקר התעוררנו כי שמענו שטנקים הגיעו. יצאנו החוצה וראינו שצבא הבריטי והאמריקני כבש את העיר. כולנו במחנה התפזרנו והדבר הראשון שעשינו הלכנו לחפש אוכל כי כולנו הינו רעבים. אחר כך הבריטים אספו אותנו ולקחו אותנו למחנה עקורים "אורנסבורג". כל מי שנשאר ללא בית, נתנו לו אוכל ובגדים. אחרי המלחמה עם השחרור שקלתי 40 קילו וקיבלתי טיפול רפואי בבית החולים הצבאי באבנזה. השתחררתי מהמחנה עם עוד כמה חברים. לא חזרתי לגרמניה ולא לקרקוב עיר הולדתי. הבנתי שמשפחתי הושמדה והחלטתי להמשיך הלאה.

יום אחד הגעתי לתחנת הרכבת ושם עמדה רכבת של הצבא האמריקאי שפניה היו מועדות לאיטליה. עליתי על הרכבת והגעתי למקום שנקרא "סנטה מריה דיבני" שבדרום איטליה. במחנה זה לא עשינו דבר עד שהגיעו שליחים מהארץ שארגנו קבוצות שנקראו קיבוצים וכן קבוצות של אנשים ללימודים.

הצטרפתי לקבוצת חברים ונסענו לעיירה קטנה באיטליה בשם פאנו. פאנו הייתה עיר נמל שעסקה בדייג, התארגנו למעין קיבוץ. שם הייתי עד סוף דצמבר 1946 ולמדתי בבית ספר לימאים מטעם הג'וינט. בפנאנו למדנו ימאות ורצינו להקים בארץ ישראל קיבוץ של דייגים אבל החלום לצערי לא התגשם."

אחי הנק

בתקופת שהותי בפאנו, הייתי נוהג לבקר בבית הקהילה היהודית במילנו, שהיה ממוקם ברחוב יוניונה. במקום זה היה נהוג לחפש קרובי משפחה שנשארו בחיים ושרדו את תקופת השואה. אנשים היו תולים פתקים עם שמות קרוביהם וכך מצפים ל"ניסים" שיום אחד תגיע הבשורה ובני משפחתם יימצאו. כך הייתי נוהג גם אני לעשות.

יום אחד בדרכי לבית הקהילה אני צועד ברחוב יוניונה, ובפינת הרחוב צועד מולי, לא אחר מאשר אחי הנק. גם הוא התכוון להגיע לבניין הקהילה היהודית במטרה לחפש את שמי בין הרשימות. הנק אחי, ידע מהדודה מניה שכבר הייתה אז בפלשתינה על היותי באיזה מחנה באיטליה, אך לא ידע היכן בדיוק. מי היה מאמין, שאצעד ברחוב ומולי יופיע אחי, שלא ראיתיו כשנתיים. מה הסיכויים שאפגוש את אחי באקראי, ברחוב של עיר?! הוא היה נראה מצוין ולבוש היטב. כמובן שלהפתעה כזו לא ציפיתי וגם אחי לא והשמחה הייתה גדולה.

לאחר חילופי דברים הבנו שכנראה לא שרדו ההורים ונרצחו בתקופת השואה. אחי סיפר לי שחזר אחרי סיום המלחמה לקרקוב לחפש את אמנו, אך כאמור נודע לו הגרוע מכל.

סיפרתי לאחי שהגעתי למילאנו ב1945 ואני מתגורר במעין קיבוץ, עם קבוצה של כשלושים חברים בעיר הנמל פאנו. במקום אנו לומדים את מקצוע הדייג, כדי לעבוד בעתיד במקצוע זה בארץ. כאמור אחי סיפר לי את כל שעבר עליו במחנה מאז שנעלמתי יום אחד. את הפגישות עם ההורים בפלאשוב, את הפרידה מאבא שלנו שמעון וכמובן את היום האחרון שראה את אמנו, יוכבד. כמו כן סיפר, איך הגיע במקרה להשתייך לרשימת שינדלר, שבזכות היותו שם, ניצלו חייו. גם על הצטרפותו לארגון ה"הבריחה" סיפר לי ועל כל מעשיו ופועליו, מאז נפרדו דרכנו.

כמובן שהצעתי לאחי להצטרף אלי לפאנו ואחי שלא מיהר במיוחד כי תכניות מיוחדות לא היו לו, לכן הסכים לבקשתי. נסענו ברכבת לפאנו וכשהגענו לכפר. אחי שמח לפגוש בין הצעירים, גם חבר שלו בית הספר בקרקוב. למרות שהיה נחמד לאחי עם חבורת ה"ימאים והדייגים" לעתיד, החליט שדרכו אינה כשלנו. הוא הודיע לי למחרת היום שגמלה החלטתו לעלות לארץ ישראל. עוד הוסיף, שיכול לסדר עבור שנינו, עלייה על האוניה הראשונה שתפליג לארץ. כמובן ששקלתי את הצעתו ובסוף החלטתי להצטרף אליו. חזרנו למילאנו וניגשנו למשרדים בוויה יוניונה. כעבור שבוע הודיעו לנו שאנחנו רשומים להפלגה באנייה "מורדי הגטאות" וכל שנותר לנו הוא להגיע לנמל. שוב, היינו ביחד, כמו פעם, אך לצערנו, ללא ההורים."

בדרך לארץ

השייט הקצר עבר בשלווה, לפחות בשביל אחי (כך סיפר לי אחי). כולם סבלו ממחלת ים ולא יכלו להתקרב אל האוכל. אחרי כמה ימים של מסע בים הגענו לשעריה של חיפה. כשהארץ הייתה כבר במרחק הושטת יד, נעצרה האנייה על ידי משחתת בריטית. כל נוסעי האנייה, הועברו למשחתת אחרת, שהפליגה חזרה למחנה המעצר בקפריסין. ושוב, מחנה מעצר. ושוב גדרות תיל ושוטרים חמושים שומרים מסביב. אחרי כל כך הרבה שנים של מחנות ונדודים. ביקש אחי שאעשה הכל כדי שיעזוב בהקדם. אני הצלחתי להשתלב בעבודה במזכירות המחנה ובזכות הידע שלי בעברית.

באחד הערבים, לאחר קצת יותר מחודשיים מאז הגענו לקפריסין, הודעתי לאחי שהתקבל אישור מהבריטים לשחרר ולשלוח ארצה קבוצה של ילדים מהמחנה. לפי המידע שקבלתי מאחי, זייפתי את תעודת הלידה שלו וצירפתי אותו לקבוצת הילדים שיצאה לארץ. כמובן שהיה להנק אחי מזל, שאף אחד לא הבחין שה"ילד" בקבוצה, הוא בעצם בחור בן עשרים. כך הגיע אחי לארץ בשלום, והפעם עגנה האנייה בשעריה של חיפה. אחי הגיע לארץ בשנת 1947 וחייו החדשים התחילו.

אני הגעתי לארץ לאחר קום המדינה בשנת 1948, בעלייה לגלית, באניית "אנדריה".

חיי החדשים התחילו הפעם כ"עולה חדש" וחיי כפליט נשארו מאחור.

למדתי, עבדתי, הקמתי משפחה לתפארת. הייתי מורה ומנהל בתי ספר בישראל, ייצגתי את המדינה בדרום אמריקה כשליח הסוכנות היהודית, ליוויתי קבוצות נוער ומבוגרים לגרמניה כאיש עדות, הדרכתי קבוצות מבוגרים לאירופה ועסקתי בפעילות התנדבותית חינוכית בקהילה. תמיד הקפדתי לספר את זיכרונותיי, להמחיש לבני הנוער ולמבוגרים את חווית השואה, כפי שרק אדם שחווה זאת בעצמו יודע להביע."

שלום אבי, נפטר ב 26.09.2001 לאחר מחלה. הוא היה איש יקר ומיוחד במינו, לא רק לבני משפחתו, אלא, לכל החברים ובני הנוער שזכו להכירו. שלום היה חבר נאמן, תמיד עם חיוך רחב, יד מושטת לעזרה ורצון טוב. "חקר הנצחת מורשת השואה, פעילויותיך המגוונות למען מטרה נעלה זו לא יישכחו. דמותך ואישיותך תישאר לעד" – קווים לדמותו מפי חברים, נכתבו בעיתון המקומי של קריית מוצקין לאחר פטירתו, שנת 2001 חודש ספטמבר.

הזוית האישית

נועה: "אני מאוד נהניתי מהפרויקט של הקשר הרב דורי. למדתי דברים רבים מסיפורו של שלום הירשברג שהיה בתקופת השואה במחנות עבודה רבים, הבנתי את משמעות המשפחה בעיניו והחשיבות להקמת משפחה לאחר התקופה הקשה שעבר. אני מרוצה שזכיתי להיות חלק בתכנית הזו ולהכיר סיפורים מעניינים ומרתקים על אנשים שונים. תודה לרותי שעזרה לי להבין את הסיפור של אבא שלה ( שהיה מנהל בית הספר בו אני לומדת ) בתקופת ילדותו ,תקופת השואה ואחריה."

נעם: "נהניתי מהתכנית של הקשר הרב דורי. הכרתי ושמעתי סיפורים שונים ומעניינים על תקופת ילדותם של האנשים שהשתתפו גם בתכנית. רותי הבת של שלום הירשברג סיפרה על אביה בצורה מאוד מרתקת ומרגשת ובמהלך כתיבת העבודה , הבנתי את החשיבות של תיעוד העבר וכיצד אנשים שרדו תקופות קשות בחייהם. שמחתי להכיר את רותי ואת סיפורו המרגש והמיוחד של אביה שלום הירשברג."

רותי: "מעריכה מאוד את הפרויקט של הקשר הרב דורי יחד עם תלמידי בית הספר ומרכז מחשבים להבה. תכנית זו חשובה מאוד ומאפשרת לילדים למידה משמעותית על תקופות חיים שונות של אנשים .נועם ונועה המקסימות שעבדו יחד איתי, היו פעילות בהקשבה ובהבנת התכנים שנכתבו. מקווה שלמדו הרבה ונהנו מהחוויה הייחודית הזו."