מאגר סיפורי מורשת

האימא של הודיה מספרת להודיה על סבתא מרים ז"ל, הודיה מתעדת את סיפורה של סבתא מרים.

סבתא מרים זרביב נולדה בשנת 1933. שם משפחתה לפני החתונה היה תורג'מן. היא נולדה באלג'יר בעיר קונסטנטין. סבתא למדה בבית ספר לבנות, בבית ספרה למדו בנות יהודיות ונוצריות יחד. בבית הספר הן למדו חשבון, אנגלית, ערבית ואיטלקית. כאשר הבנות הנוצריות למדו את מנהגיהם יצאו הבנות היהודיות לשיעור ספורט. סבתי אהבה לשחק קלאס חבל וחמש אבנים.

בתקופה ילדותה הם גרו בשכנות עם  הערבים. הקשרים בין היהודים והערבים היו טובים. הילדים שחקו יחד בחוץ, ואף ביקרו זה בביתו של זה.

אולם, עם עליית שלטון וישי והנאצים הכל השתנה. הוטלו הגבלות קשות על היהודים, ורכושם הוחרם. משפחתה של סבתי הבינה, שהגיע הזמן לעזוב ולהפליג לארץ הקודש. אולם היציאה מאלג'יר הייתה כרוכה בקשיים מרובים. כדי לצאת מאלג'יריה לחוף מבטחים, היה עליהם לפנות למישהו שהיה מבריח בסתר יהודים לארץ ישראל.  המבריח דרש סכום כסף עצום. אבל, בחסדי ה' הם הגיעו לארץ ישראל בבטחה.

החיים בארץ

את לימודי התיכון החלה סבתא באלג'יר וסיימה בישראל. כשהגיעו לארץ, הם קיבלו מהסוכנות דירה קטנה מאוד, הדירה הכילה חדר וסלון. קיבלו אותם יפה ברוך ה'. שמונה שנים לאחר שהגיעה לארץ התחתנה עם בעלה משה. סבתי התחתנה בגיל 21. את ילדה הראשון גבריאל ילדה בגיל 32 את בנה השני אלברט ילדה שנה לאחר מכן בגיל 33. את ילדתה השלישית יעל ילדה בגיל 36 ואת בתה האחרונה דורית ילדה בגיל 40. היא נולדה ילדה מוגבלת עם תסמונת דאון…

ממשבר לצמיחה

בלידה של דורית היו סיבוכים. התינוקת לא הצליחה לצאת. סבתא הייתה במצב קשה. ובמהלך ההתאוששות מהלידה הקשה לא סיפרו לסבתי שביתה בעלת תסמונת דאון. אבל סבתי הרגישה שמשהו שונה בתינוקת. היא לא בכתה הרבה ופניה היו שונות משל תינוק רגיל.

חמיה של סבתי  לא רצה שסבתי תביא את התינוקת הביתה. בשל הקשיים הכרוכים בגידולה. התקופה אז הייתה שונה משל היום. המודעות לילדים עם צרכים מיוחדים הייתה נמוכה, התביישו בהם. וגם לא היו אז את הכלים כמו היום להתמודד, ולכן ביקש שהיא תוותר עליה. סבתי לא הסכימה לכך, ולקחה את התינוקת הביתה. הסבא אמר לה, שהוא איננו מכיר בה כנכדה. כאמור, בשנים הללו הייתה בושה לצאת עם ילדים עם מוגבלות מסוימת מהבית.

סבתי מרים עדיין התקשתה לדבר בעברית, היא דיברה בעיקר בצרפתית. ולכן אמי למרות גילה הצעיר הייתה מתלווה לסבתי לכל הבדיקות של דורית… כאשר דורית לא הצליחה ללכת, סבתי לקחה אותה לרופאה יחד עם אמי, כדי שתשמש מתורגמנית.  חוות הדעת של הרופאה הייתה, שדורית לא תוכל ללכת לעולם…. אבל אמי, שדורית אהבה אותה מאוד, החלה ללמד אותה ללכת. היא הייתה מעמידה אותה ליד הקיר, הייתה אומרת לה, שהיא הולכת. ואם היא רוצה  שתצטרף אליה. ואט אט התחילה ללכת, והצליחה ללכת בצורה רגילה לחלוטין. כשהגיעו לרופאה היא לא האמינה למראה עיניה! מכיוון, שהייתה זו תקופת הצנע, ולא ניתן היה לרכוש מזון מוכן כמו היום, לכן סבתי הכינה הכול תוצרת בית. סבתי הייתה טובה באפיה. היא הייתה מכינה מאפים מיוחדים וטעימים במיוחד. כולם אהבו מאוד את מטעמיה של סבתא.

כשאמי הייתה בהריון איתי, סבתי מצד אבי גססה, לא עלינו. כשאמי הייתה בחדר לידה, סבתי התרפאה לחלוטין וסבתי מרים נפטרה… לא הספקתי לפגוש את סבתי, אבל הקשר בינינו חזק בכל מקרה כי אני משיכה את חייה באופן מוחשי!

סבתי נפטרה בגיל 67 מחנק בשינה. פטירתה נקראת מיתת נשיקה.

הזוית האישית

משוב אימא (במקום סבתא מרים ז"ל): התהליך של הקשר הרב דורי היה מעט מאתגר בגלל שאין לי את כל המידע ואין מי שיספר את הסיפור. התהליך גרם לי לחיבור בין העבר להווה, לחזור ולהיזכר בתקופה ההיא…

משוב הודיה: התכנית הייתה מהנה ובזכותה זכיתי להתוודע לדמותה המיוחדת של סבתי שלא הכרתי. פטירתה ולידתי היו סמוכות זו לזו, מה שגורם לי לחיבור חזק אליה. הייתי לוקחת מדמותה את מידת הענווה ומשתדלת לחקות אותה.