מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי בוסנה אזנאו נולדתי בשנת 1968 באיתיופיה בכפר זאולה, באזור העיר המרכזית גונדר. בית ילדותי היה בית יפה עשוי מעצים. בבית דיברנו בשפה האמהרית.

חיינו בסביבה יהודית, חגגנו חגים וציינו שבתות למרות כל הקשיים, באיתיופיה היה קשה יותר לשמור שבת וחגים כהלכתם מכמה סיבות, למשל, לא הייתה לנו פלטה כמו בארץ ואכלנו בשבתות אוכל קר, העיקר לא לחלל את יום השבת.

בתור ילדה, עבדתי במכירת כדים שאמא שלי הכינה כדי לעזור בפרנסת המשפחה במקום ללמוד, לא היו לנו בתי ספר, היה לנו הרבה זמן פנוי שאת רובו העברנו במשחקי חצר.

אך הילדות שלי לא נמשכה זמן רב.

סיפור חתונה

בכפרים העתיקים באתיופיה נהוג שבני זוג מכירים ומתחתנים בשידוך – על פי בחירת ההורים. החתן והכלה אינם רואים זה את זה עד החתונה. ההורים של בעלי החליטו שאהיה השידוך לבנם  כשהייתי רק בת 7. גיל 7 זהו גיל מוקדם מידי להתחתן, לכן הם שילמו להוריי כסף על מנת ש"ישמרו" אותי עד שאגיע לגיל 11, גיל בו מותר להתחתן באתיופיה. לא היה פשוט למצוא שידוך באתיופיה, על המשפחות לוודא שאין קשר משפחתי של לפחות 7 דורות אחורה. כשהגעתי לגיל 11 מצאתי את עצמי כלה וביום הזה תמה בעצם ילדותי.

כנהוג, היו אלה הוריו של החתן, שחיפשו ומצאו לו את הנערה והוא שמח מהבחירה שלהם. לפני החתונה נערך טקס אירוסין. בטקס האירוסין שנערך בכפר, אבי החתן מוסר תכשיטים לאבי הכלה, את התכשיטים אני שומרת עד היום.  את שמחת הנישואין חוגגים בסוכה גדולה במשך שבעה ימים. השמחה מלווה בשירי חתונה מיוחדים. הקייס הוא שמחתן את הזוג הצעיר. בחתונה שלי היו 3 קייסים שחיתנו אותנו. בעת החתונה בעלי היה בן 16. חיינו בביתם של החמים שלי אך בשלב כלשהו, ברחתי מביתם וחזרתי לבית הוריי.

כשהייתי בת 15 נולד בני בכורי הראשון, בגיל שנה חלה בני ונפטר מסיבוכי שפעת. הרפואה באתיופיה לא הייתה מפותחת כדי לטפל בדבר כ"כ פשוט.

שנתיים לאחר האובדן, נולדה בתי השנייה, אסתר, אמא שלך.

עלייה

עליתי לארץ בשנת 1991 במבצע שלמה, בגיל 23. עלינו משום שזה הבית שלנו ואנחנו אוהבים אותו, חווינו אנטישמיות, למשל, כשהיינו נוגעים ומשחקים עם הילדים המוסלמים, היינו שוטפים את היד שלנו לפני שנכנסו הביתה בגלל המגע עם הגויים, הייתה שנאה בין היהודים ליתר העמים באתיופיה.

עליתי לארץ עם אמא שלי ואסתר הבת שלי, בעלי היה בצבא.

מסע העלייה היה כזה, מגונדר נסענו לאדיס אבבה באוטובוס, ומאדיס אבבה עלינו לארץ במטוס.

המקום הראשון בו נקלטנו בארץ ישראל הוא אשקלון, 3 שנים חיינו באשקלון ליד הים. אחרי ה-3 שנים עברנו לגור בחצור, במשך 4 חודשים, ולאחר מכן עברנו לקרית גת עד היום.

בתור עולים חדשים חווינו קשיים רבים, הקושי הגדול ביותר בתהליך הקליטה בארץ היה השפה. למרות שלמדנו באולפן את העברית יחד עם עולים חדשים נוספים, היה לפעמים נדמה לי, שאף פעם לא אדע לדבר עברית. היום ברוך ה' אני מבינה ומדברת עברית עם שיבושים קלים.

חפץ מספר

הנקלוה – מנשא אתיופי מעור. את ההנקולה קיבלתי מאמא שלי כדי שיחזיק את בני הראשון ז"ל.

באתיופיה לא היו עגלות, השתמשו רק במנשאים. רבים מן העדה משתמשים במנשא עד היום.

לאחר שאני סיימתי להשתמש במנשא העברתי אותו לאמא שלך, וגם היא השתמשה בו כשאת ואחייך הייתם קטנים.

הזוית האישית

בוסנה– נהנתי להגיע למפגשים ולשתף את נכדתי הבכורה והאהובה, המתנה שלי, בסיפור חיי.

אופק– נהנתי להגיע למפגשים ולשמוע את סיפור חייה של סבתא. נדהמתי בעיקר לגלות שהיא לעומתי התבגרה בגיל כל כך מוקדם, בגיל 11 אני יושבת ומתעדת את סיפור חייה והיא כבר הייתה נשואה. אני מעריצה את סבתא שלי על כל הקשיים עליהם התגברה במהלך חייה.