מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה פרומר, נולדתי ברוסיה להוריי שמואל והדסה חווה פרייולד, בט"ו אלול תש"ד, חצי שנה לפני סיום מלחמת העולם השנייה.

בסיומה של המלחמה, שליטה של רוסיה, סטלין, פתח "חלון קטן" של זמן לאזרחי ואפשר להם לעזוב את רוסי'ה ולחזור לפולין, מכיוון, שבזמן המלחמה אזרחים פולני'ים רבים ברחו מהגרמנים לרוסי'ה. כשהוריי קבלו את הידיעה המאפשרת להם לצאת מרוסיה, החליטו הוריי לנצל את ההזדמנות ולחזור לפולין ממנה הם ברחו . הוריי ואני עלינו על האשלונים – רכבות להסעות של בהמות ובהם נסענו.

כשהגענו לפולין אבי הציע לאמי שנלך לעיר בה גרנו, ונבדוק אולי ביתנו נשאר ונשוב להתגורר שם. אבל כשהגענו לשם התברר שאף אחד לא נשאר, והשכנים הגויים לקחו לנו את הבית. כשהשכנים ראו אותנו הם נבהלו מאוד, והבינו שאנחנו רוצים לקחת את הבית. הם הסכימו לתת לנו רק חדר אחד, אבל אמי לא הסכימה לכך ואמרה שהיא לא נכנסת לבית והיא רוצה ללכת. וכך היה.

חזרנו לרכבות ויחד עם עוד המון פליטים הגענו לפרנקפורט המין שבגרמניה. שם היו מחנות של הצבא הגרמני שהאמריקנים שלטו שם בצד אחד והרוסים מצד שני, אנחנו היינו בחלק של האמריקנים. התגוררנו שם עם עוד המון פליטים, קיבלנו ציוד מהצבא האמריקני כי לא היה לנו שם כלום. שם במחנה אחי נולד. באותו זמן שאמי ילדה, אבי היה מאד חולה. הוא לא היה במחנה, מכיוון שלקחו אותו לבית רפואה רחוק מאד מהמחנה. אימא סידרה לבד את הברית. במחנה זה שהינו שנתיים וחצי.

אחרי שנתיים וחצי התחילו להוציא את הפליטים מהמחנה באניות לישראל. כשהגיע התור שלנו, לקחו אותנו במשאיות למרסי שבצרפת. ומשם באנייה "גלילה" לכיוון ארץ ישראל. אחרי שבוע הגענו לחיפה. זה היה בלילה מאד סוער וגשום בחודש ינואר 1949. משם לקחו אותנו למחנה צבאי נטוש בפרדס חנה. היו שם עשר משפחות, ובין משפחה למשפחה תלו סדינים כדי שיהיה קצת פרטיות במשפחה. שם היינו תקופה קצרה ואחר כך עברנו למעברה בקרית שמואל. היינו בצריף יחד עם עוד שתי משפחות. גם שם גרנו תקופה קצרה עד שאמי קנתה דירה ועברנו לגור בשיכון.

אני הלכתי פעם ראשונה לגן חובה וכשהתבגרתי, בבקר עבדתי ואחר הצהריים הלכתי לבית הספר. כעבור זמן התחתנתי ועברתי לגור בירושלים. שם נולדו לי שני בניי הגדולים ומשם חזרנו להתגורר שוב בקריית שמואל. שם נולדו לי שאר בניי ובנותיי.

הזוית האישית

סבתא דבורה: עד עצם היום הזה אנו גרים  בקריית שמואל באותו בית.