מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני מתעדת את חייה של סבתי, אסנת דודלסון. במקום לשחזר סיפורים נבחרים מחייה של סבתי לפי נושאים שעניינו אותי במיוחד, חשבתי שיהיה מעניין יותר אם אני אשאל אותה שאלות שהכנתי מראש על עברה, על חלקם ידעתי ועל חלקם ראיתי כהזדמנות לשמוע קצת יותר פרטים ולחוות איתה ביחד את הזכרונות.

יובל: סבתא אני חושבת שנולדת בשנה מאוד מיוחדת את רוצה לדבר על זה?

סבתא אסנת: נולדתי בשנת 1948, זו השנה בה קמה מדינת ישראל, זכיתי להיוולד ביחד עם המדינה. המדינה הייתה בראשית דרכה והייתה ענייה מאוד. לתקופה הזאת קראו תקופת הצנע, תקופה שלא היה הרבה מה לאכול והיו צריכים להאכיל את התושבים שגרו פה ובאותו הזמן לקלוט את היהודים שבאו אחרי המלחמה מאירופה. כדי שכולם יהנו מאותם המשאבים שווה בשווה חילקו תלושי מזון לכולם. אני זוכרת את הגבינה הצהובה שהגיעה מאמריקה שחיכיתי לה כל פעם שנגמרה. בגלל מחסור באבות מזון אימא שלי הייתה נותנת לי כל ערב לשתות כף של שמן דגים. "המעדן" באותם זמנים היה לצרוב לחם על הכיריים לפזר סוכר או קקאו.

את בת המצווה חגגנו כל הבנות של הכיתה ביחד באולם "השומרים" בטבעון. ההורים הכינו כיבוד והבנים הכינו תוכנית לכבוד הבנות. זכור לי גם החופש הגדול: כל שנה בקיץ זה היה אותו דבר: קרקס מדראנו, לונה פארק ושבוע אצל הדוד שלי בקיבוץ. בגלל אבא שלי עברנו לאלוני אבא, ישוב  שהיה בקרבת בית חולים בעפולה שבו הוא עבד. גרנו בבית אבן שנבנה על ידי הטמפלרים.

מי היו הטמפלרים, סבתא?

סבתא: הטמפלרים היו הראשונים שגרו באלוני אבא ובנו מושבה חקלאית, הטמפלרים היו נוצרים אדוקים שבאו מגרמניה והאמינו שמחובתם ליישב את ארץ הקודש. הם הביאו ידע רב בתחומים רבים: בניית בתים, בניית כלים חקלאיים, חקלאות ויקבים. הם בנו ישובים שאחד מהם הוא אלוני אבא ואני גדלתי בבית כזה. במשך הזמן הם הזדהו עם התנועה הנאצית וגורשו על ידי הבריטים ולא הורשו לחזור.

באלוני אבא הייתי בגן עם שלמה ארצי ואבי, שהיה רופא, עשה לו את ברית המילה.

יובל: ספרי לי איך חגגת את יום העצמאות באותה תקופה.

סבתא אסנת: כתושבת טבעון העיר הגדולה הייתה בשבילי חיפה, בחיפה היו מארגנים מצעד צבאי בבוקר יום העצמאות. המצעד עבר לאורך כבישים ראשיים, חוץ מכלים צבאיים היה מרגש לראות את צעדת חיילות צה"ל על דגליהם. כל תושבי הסביבה עמדו משני צידי הכביש לאורך רחובות שלמים והצדיעו, בערב התקיים מצעד מחולות של ריקודי עם, מהרמקולים בקעו שירים ואלפי רקדנים מרחבי הארץ התפרסו בכבישים והתקדמו לאורך הרחובות בריקודים. כולם רוקדים את אותם הריקודים, ריקודים שלמדו במשך השנה לקראת המצעד. אהבתי את הריקודים, התלבושות והמוזיקה ובעיקר את העובדה שרקדתי במסגרת להקה מיוחדת – כל הרוקדים היו מתיישבים והלהקה המיוחדת הייתה רוקדת במרכז. בתום הריקוד כולם נעמדו שוב והמשיכו להתקדם בריקודים. בצידי הרחובות היו המוני חוגגים.

סבתא אסנת אצל הדוד בקיבוץ

צבא

התגייסתי כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים. שירתי בלהקת גייסות השריון. אחרי המלחמה (מלחמת ששת הימים) הארץ גדלה מאוד – מסיני עד הגולן (לאחר שצה"ל כבש שטחים רבים באזור סיני, רמת הגולן וירושלים). הופענו בכל מוצב ומוצב, לפעמים בפני כמה עשרות אנשים בלבד כמו במוצבים בסיני ולפעמים באולמות של בסיסי צה"ל. בכל הופעה הרגשנו את העצב של החיילים שאיבדו חברים במלחמה היה קשה להצחיק אותם. עם כל זאת, השירות היה חוויה בלתי רגילה.

סבתא אסנת בלהקת גייסות השריון

תעסוקה

יובל: איך היה להיות דיילת בתקופתך?

סבתא אסנת: מרתק. בדרך זו ראיתי עולם, בזכות הנסיעות בעולם פיתחתי טעם אישי בעיצוב ואופנה, הכרתי ולמדתי להנות ממאכלים מעולמות שונים, הילדים שלי נהנו מהרבה מתנות מחו"ל שבארץ עוד לא היו.

סבתא אסנת כדיילת

יובל: סבתא, איזה זכרון יש לך מאירוע של המחבל היפני קוזו אוקמוטו?

חזרתי בטיסה מניו-יורק והתחלנו לנחות בשדה התעופה. פתאום המטוס עצר את ההנמכה באופן חד והחל לטפס חזרה לגובה ומצאנו את עצמנו מעל ירושלים ובהמשך מעל הנגב. לא הבנו מה קורה עד שהטייס הסביר. מסתבר שבאותם רגעים לפני הנחיתה, התבצע טבח בשדה התעופה שבוצע על ידי טרוריסט יפני בשם קוזו אוקמוטו, נהרגו 24 נוסעים וביניהם האח של אפרים קציר נשיא המדינה – אהרון קציר שהיה מדען בינלאומי.

יובל: שאלה אחרונה סבתא, איזה הבדלים את רואה בין להיות אימא לבין להיות סבתא?

סבתא אסנת: רגע לפני שמינו אותי להיות פרסרית, כלומר, מנהלת טיסה, בחרתי לפרוש לטובת הילדים. היה חשוב לי להשקיע בהם בחינוך, בהקניית הערכים. כאימא הייתה לי אחריות עליהם 24/7 בחיי היום יום שלהם, ואכן הילדים וביניהם אבא שלך הצליחו מאוד בבחירות שלהם בחיים וגרמו ועדיין גורמים לי הרבה נחת. כסבתא אני שמחה לעזור לילדים שלי מזוית אחרת, כדי שהם עצמם יהיו הורים טובים לכם. כסבתא אני נהנית בעיקר מרגעי אושר, מבילוי בחברתכם ומרגישה נהדר כשאתם משתפים אותי בעניינכם או כשאומרים שהאוכל טעים. אני שמחה שאת יובל ושאר הנכדים גדלת לתפארת מוצלחים ומחונכים וגורמים לי הרבה גאווה.

סבתא אסנת מספרת ליובל על חוויות מרתקות בהסטוריה האישית על רקע ההיסטוריה של המדינה: 

הסבר לציטוט אותו בחרה סבתא אסנת כמוטו:

"אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי": הפסקה הראשונה אומרת שאם לא אפעל למען הצרכים שלי ואבקש לסמוך רק על אחרים, אז אני עלולה לא לקחת אחריות על המעשים שלי. הפסקה השנייה "כשאני לעצמי מה אני", אומרת: אם אהיה אנוכית ואפעל רק בכוחות עצמי ללא עזרה של משפחה וחברים אני עלולה להפסיד דברים רבים וטובים שיכלו להיות לי לעזר. הפסקה השלישית: אם לא אפעל עכשיו ואמצה את הרגע, הוא יכול לחלוף לבלי שוב.

               סבתא ויובל בבילוי משותף

הזוית האישית

סבתא אסנת: השיחה עם נכדתי יובל נתנה לי הזדמנות מצוינת להתבונן בתולדות חיי השזורים בתולדות מדינת ישראל מאז שנולדתי באותה שנה שהוקמה המדינה. אני גאה להיות צברית דור שלישי בארץ, אשר כמו שהיא הלכה והתפתחה כך עשיתי גם אני – נישאתי וילדתי שלושה ילדים מוצלחים שמביאים לי אושר אין קץ, לא רק בעצמם אלא ביחד עם תשעת ילדיהם הנכדים המקסימים שנולדו לי. אני שמחה ששפר עלי גורלי לגדול ולהתפתח במדינת העם היהודי שבעיני היא היפה במדינות, גם אם לעיתים יש בה צללים, כמאמר השיר של נעמי שמר. כדיילת אויר הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל, אך אין מקום כמו ארץ ישראל. לכן, כאשר ביקרתי בבודפסט ועמדתי מול אנדרטת עץ החיים לזכר היהודים הנספים בעיר זו, העשוייה בדמות ערבה בוכיה, כתבתי בספר הזכרונות: 'לכל אדם יש שם ולנו יש מולדת'. אני מאמינה ומקווה שילדיי ונכדיי ימשיכו לגדול ולפתח את המדינה כפי שעשה הדור שלי.

יובל הנכדה: מהזכרונות של סבתא למדתי שמה שנשאר בזיכרון זה מה שנגע לליבה באותה עת, ושבזכות העלאת הזיכרונות גרמתי לה לחיות אותם שוב. בעצם לקחתי את הילדות שלה לסיבוב, היה לי כיף להנות בחברתה.