מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלי עולה לישראל

השנה היא 1932 חודש ספטמבר – סבא משה הררי אביה של אמי מתילדה מודיע למשפחה שהוא רוצה לנסוע לפלסטינה כדי להיקבר בירושלים. אמי משתפת את אבי, מילטון גבאי, בהחלטה של אביה והם מחליטים להקדים את הסבא והסבתא ולעלות לישראל/ פלסטינה מיוון על מנת לבדוק מי ומה יש בארץ הזו. באותה עת היו להורי כבר 8 ילדים כשהקטן, בני, בן חצי שנה. בתוך חודש מחסל אבי את עסקיו כצייר תפאורות לתיאטרון וכפרסומאי, והמשפחה כולה מגיעה לנמל חיפה. משם עברו לתל אביב – תל אביב שהייתה כל כולה בנויה מכמה רחובות מרחוב עליה ועד חוף הים – לדירת 5 חדרים ברחוב עליה מס' 4. כעבור כשלוש שנים

נולדתי אני בתם דליה הקטנה, היחידה שנולדה בישראל, בעיר תל אביב. בת תשיעית למשפחת גבאי לאמא בת כמעט 49 שלא חשבה שכבר תלד ילדים נוספים. אחרי כמה שנים עברנו לגור בדרך יפו תל אביב מס' 6 ובהמשך עברנו לגור בקוטג' בן 2 קומות עם גינה קטנה ברחוב יהודה המכבי 12 בצפון תל אביב כשעוד לא היה שם כמעט שום דבר מלבד שדות של כלניות ופרחי בר ופרדסים.

אני בת שנה

כשהגיעו לארץ אבא הבין שבארץ דאז יש רק תיאטרון אחד, תיאטרון האהל, ומכך לא יוכל להתפרנס. בהתאם לזה הוא הסב את המקצוע לציורי שלטים ופרסומות ובזכות כך הפרנסה הייתה מצויה בשפע. הוא קיבל עליו את כל העשייה של השילוט מחברת "עסיס" של משפחת בז'רנו ולימים גם את העבודות של חברת "תנובה" שסיפקה לו הרבה עבודה. ובנוסף גם עבודות פרטיות מאנשים כמו עורכי דין, בעלי עסקים קטנים ועוד. הוא היה מכין כל מיני סוגים של שלטים – שלטי רחוב, שלטי זכוכית וכל מה שהיה דרוש. כמות העבודה הלכה וגדלה וההורים החליטו שכעזרה בבית המלאכה תתגייס רחל, אחותי השנייה, שהיא תלמד את העבודה ותעזור לאבא. מאוחר יותר גויס לעניין גם את אחי יעקב שהיו לו ידי זהב ואח"כ הפך לבונה של כלי מיתר.

מבית המלאכה של אבא שלי שהיה ברחוב הרצל 22 אני זוכרת כמה זיכרונות – אני זוכרת שהיו הרבה צבעים והמון סוגי מברשות ומכחולים שהיה צריך לנקות ולשטוף. הוא היה מכין לו שם ארוחות מבשל לו על גזייה קטנה כל מיני דברים וגם שאהב לנוח על קרש מיוחד שהכין לעצמו בשעות הצהריים כמו מיטה. בשנת 1936 הקימו בגני התערוכה של היום ביתנים עם מוצרי חשמל כמו מקררים חשמליים (מה שהיה מיוחד בתקופה ההיא בבתים השתמשו במקררי קרח). היות שאבא שלי הקים את הביתנים לחברה שהביאה את כל מוצרי החשמל, אבא שלי ביקש במקום תשלום לעבודתו הרבה פריג'ידר ותנור אפייה עם פלטות לבישול. עד אז השתמשנו בפרימוס ובפתילייה. באמבטיה חיממנו את המים בדוד שהיה מונח על הרצפה, והכנסנו לתוכו עצים, כשצינורות מהדוד מחוברים לברזים של האמבטיה בלבד. אם רצינו להתקלח ביומיום היינו משתמשים במים קרים גם בחורף.

הייתה לו חצר קטנה שצמודה לבית המלאכה ומעבר לחצר עברו פסי הרכבת שעברה מיפו והרכבות היו עוברות שם. אני זוכרת את הסדרן השמן בבגדים כחולים שהייתה לו משרוקית בכיסו והוא היה שורק בה בכל פעם שבה אנשים היו צריכים לחכות שהרכבת תעבור, כשנשמעה השריקה כולם היו עוצרים ויורדים מהפסים – אנשים ומכוניות ומחכים עד שהרכבת תעבור לה.

כשעברנו לגור בדרך יפו תל אביב, אני למדתי בבית ספר אליאנס (שהיה אז יסודי), משם עברתי ללמוד בתיכון בריטי שקראו לו "אינגליש היי סקול". הבריטים עזבו את הארץ ואני המשכתי את לימודי בתיכון "ערב". שהבריטים עוד היו בארץ קראנו לחיילים שלהם כלניות (הם חבשו כומתה אדומה). לי הם זכורים כנחמדים מאוד משום שהם אהבו ילדים.

מול הבית שלנו היה בניין מאד יפה ושם היה המשרד הממשלתי שנקרא "פוד קונטרול" שסיפק את התלושים לקניית מצרכי מזון מטעם המנדט הבריטי. תמורת התלושים אפשר היה לקבל מצרכי מזון שהיו מוגבלים בהתאם למספר הנפשות בכל בית – מצרכי יסוד כמו שמן, ביצים, סוכר, קמח, אורז וכד'. ירקות ופירות נמכרו באופן חופשי וללא הגבלה ולכן גם אכלנו מהם הרבה.

בצבא ואחרי זה

בהגיעי לגיל 18 גויסתי ל"קצין חינוך ראשי" שם תפקידי היה להתאים מורים פרטיים לקצינים שהיו אמורים לשרת בפו"ם או לנסוע לחו"ל. כשהשתחררתי מצה"ל למדתי בסמינר הקיבוצים והוסמכתי להיות גננת.

בצבא

עבדתי כגננת מוסמכת 8 שנים. בינתיים נישאתי וילדתי את בתי הגדולה ולאחר שבע שנים את בתי הקטנה.

כגננת

ערב ההכרזה על מדינת ישראל

ערב הקמת המדינה שהיה ב-ה' באייר תש"ח 1948היה ערב מיוחד מאד. גרנו באותה תקופה בשכונת רסקו בתל אביב, ליד רחוב הרצל. כל בני המשפחה, 11 נפשות, ישבנו ביחד סביב הרדיו הגדול של אבא שלי והקשבנו לבן גוריון שהקריא את הכרזת המדינה. הקשנו ביחד לכל מילה שאמר. אחרי זה איך שההכרזה הסתיימה, כל האחים והאחיות ביחד ואני הקטנה בת 13 צמודה לאחותי הגדולה עליזה שהייתה גדולה ממני ב- 10 שנים, הלכנו לכיכר דיזינגוף והתחלנו לרקוד הורה וריקודי עם נוספים. הרדיו שידר כל הזמן שירים שמחים ושידרו את זה ברמקול שבכיכר עד אחרי חצות, וכל הזמן הזה אנשים רקדו ולא הפסיקו מרוב שמחה.

השידורים ברדיו של שירים שהושמעו ברמקולים בכיכרות נפסקו בשעה אחת לפנות בוקר ואחד מהחברים שהיה תמיד מגיע אופנוע, שמו היה יוסף ואנחנו קראנו לו יוז'ו לקחת את עליזה הביתה כדי שהיא תביא את האקורדיון שלה (עליזה היתה נגנית אקורדיון בגני ילדים, גם ליוותה את אירועי המכבייה וניגנה לחיילים בבסיסים במלחמה). כשחזרו לכיכר הוא הושיב אותה על האופנוע במרכז הכיכר עם האקורדיון והמשכנו לרקוד על לפנות בוקר (עד שתיים או שלוש) לצלילי האקורדיון של עליזה.

התרגשנו מאוד לשמוע את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה משום שהייתה לנו תחושה של עצמאות, הבנו שהבריטים עומדים לעזוב את הארץ והם אכן עזבו תוך תקופה מאוד קצרה. כולם ללא יוצא מן הכלל התנשקו, התחבקו ורקדו והייתה אווירה של שמחה מתפרצת. עד אז הבריטים היו כל הזמן ברחובות, הסתובבו ושלטו בנו, אמרו מה מותר ומה אסור, הכריזו על עוצר כדי לעשות חיפוש של לוחמי מחתרות ובגללם אסור היה לצאת מהבית. והנה עכשיו יש לנו מדינה משלנו, אדונים לעצמנו, עצמאים לגמרי.

הבית והמשפחה

הבית שלנו היה בית שמח ועליז – כולם חוץ מאמא שלי נגנו על כלי נגינה והיו מאד מוסיקליים ויצירתיים. אבא ניגן על גיטרה ומנדולינה, לאחותי הגדולה אסתר היה קול סופרן אדיר. האחות השנייה רחל שעזרה לאבא בבית המלאכה למדה בקונסרבטוריון פסנתר וגם לימדה הרבה שנים. היו בבית חוץ מ- 2 פסנתרים גם 2 כינורות, צ'לו ואקורדיון. אני ניגנתי גם על פסנתר וגם על אקורדיון האחים ניגנו על כינורות וצ'לו. יעקב אחי הפך לימים לבונה כינורות ידוע בלונדון ורפי הפך למוזיקאי של מוסיקה מודרנית יותר (כתב את המנגינה של "ים של דמעות" ו"שארם א-שייח"). בערבים היינו יושבים ביחד שרים ומנגנים. זה אחד הזיכרונות הכי טובים ומיוחדים שיש לי מהמשפחה שלי. זה היה כל כך יפה עד שהשכנים שלנו היו פותחים את החלונות כדי ליהנות גם הם מהמוסיקה. כשדודו אחי היה בגבעתי, לא היה לו באחד מימי ליל הסדר חופש ואמא שלי לא רצתה לקיים סדר בלעדיו. אני עמדתי במטבח ושמעתי וראיתי איך כולם חוגגים את ליל הסדר, דמעות זלגו מעיני ובכיתי ולא כל כך ידעתי אם אני בוכה כיוון שלא עושים בבית סדר או כי דודו אחי נמצא בלחמה. לא כעסתי על אמא שלי ופתאום חשתי רגש עז למה זה אימהות.

אני והמשפחה שלי (אני התינוקת בידיים)

אני עם עליזה

כיום אני מחלקת את יומי לשניים: בבוקר אני מסדרת, מנקה, עורכת קניות ומבשלת, ובצהריים יש בתל אביב מועדון לאזרח ותיק שהקימו באדיבותם של משפחת רייך שגרים בצרפת והעירייה תרמה את המגרש. במועדון יש פעילויות שונות וגם מתקיימים קורסים שונים.

מנגנת באקורדיון

סבתא כיום

הזוית האישית

אני וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי

מצגת תמונות לסבתא דליה