מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של יורם

נולדתי בשנת 1942 כפר חיים הורי הגיעו לישראל לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה. הורי באו מרוסיה באו כציונים אמי עבדה בתור גננת מאחר וגמרה סמינר למורים וגננות ב"חול. אבי עבד ביבוש ביצות חלה בקדחת. בשנת 1933 לאחר שהתחתנו הוקם כפר חיים והם היו בן  המייסדים. החיים היו קשים אך המטרה קידשה את הכול ולאט לאט הקימו משק חקלאי. היה לי אח מבוגר מימני ויש לי אח צעיר מימני. הימים היו ליפני קום המדינה אם פרוץ מלחמת השחרור אבי גויס לפעילות בהגנה תפקידו היה הפעלת מכשיר מורס מהמגדל בכפר חיים למגדל שקיים עד היום בזיכרון יעקב [המכשיר קיים ונימצא במוזאון כפר חיים] את תקופת הילדות עברנו בכפר והתקופה מלחמת השחרור הבריטים שנקראו הכלניות הסתובבו בכפר וחיפשו נשק.

בשנת 1948 הוכרז על הקמת המדינה ומכשיר הרדיו שבו נשמעה ההכרזה נישמר אצלי עד היום. הגעתי לגיל בית ספר והלכנו לכיתה א' לידי ישב שלומו כהן וגם הוא יושב פה כיום עם נכדתו. תקופת ילדותנו עברה יפה למדנו בבית הספר נבטים בהדר עם. גדלנו סיימנו את לימודנו בבית הספר ועברנו לרופין שם הרגשנו כבוגרים יותר. נוסף ללימודים היו פעילויות נוספות בתכנית הלימודים: ספורט ופעילות גדנ"ע שבה יצאנו למספר ימים למחנה ג'ליל שנקרא היום גלילות. שם למדנו שימוש ברובה והתמצאות בשטח [מיני חיילים]. נוסף לכל זה הייתה לנו פעילות בכפר בתנועת הנוער שכללה פעולות, מחנות וטיולים. הייתה תקופה יפה. בהגיעי לגיל 18 התגייסתי לצבא והיה לי חשוב לשרת ביחידה קרבית לאחר התעקשות הצלחתי ושרתתי בחיל השריון שם למדנו להפעיל טנק. כשתקופת השרות הסתיימה חזרתי הביתה ולמשק.

מלחמת ששת הימים

ב- 1967 7ביוני פרצה מלחמת ששת הימים, הייתי נשוי כבר גויסתי למלחמה עזבתי משק, אישה בהריון ונסענו לבסיס בשדה תימן שם קיבלנו טנקים וחיכינו לפקודה מתי לזוז. ההמתנה הייתה ארוכה ובמהלכה, אשתי באה לבקר אותי כשביטנה תפוחה. למחרת הגיעה הפקודה, עלינו על הטנקים ובגלל חוסר מובילים נסענו על שרשרות. עברנו בעיר באר שבע כשאנשים זורקים עלינו סוכריות ואורז. לאחר נסיעה ארוכה הגענו לקדמת סיני, זו הייתה פעם ראשונה לפני טבילת האש. נסענו בסיני והמלחמה מסביבנו, הגענו  למקום שנקרא המיתלה. שם ניתקע לנו הטנק, כולם התקדמו קדימה ואנחנו נשארנו לבד במשך יום ולילה עד שבאו לחלץ אותנו. המשכנו לנוע עד התעלה, תעלת סואץ לא הספקנו להתארגן ועלינו על מוביל טנקים בדרכינו חזרה לארץ. המלחמה הזו נגמרה יותר מהר ממה שחשבנו. חזרנו לבסיס ליד באר שבע, החזרנו ציוד, ניקינו את הטנקים ושוחררנו הביתה. לאחר זמן לא רב גויסנו למילואים לשלושים יום של אימונים והזכרת חוויות מהמלחמה.

מלחמת יום הכיפורים

השנים עברו, המשפחה גדלה, פיתחנו את המשק לענפי חקלאות שונים. פעמים בשנה הייתי יוצא למילואים וחזרה לשגרה. בשנים אלו עבדתי במשרד הביטחון. העבודה כללה נסיעות לח"ול. באחת מנסיעותיי קיבלתי הודעה לחזור מיד לארץ. בנסיעה זו הפסדתי גיוס מילואים ותרגיל גדול. חזרתי לארץ יומיים לפני יום כיפור, השנה שנת 1973, השמועות אמרו שעומדת לפרוץ מלחמה. יום כיפור הגיע, אשתי הלכה לבית הכנסת אני נשארתי בבית בתחושה לא טובה בשעה שכולם בבית הכנסת. הרדיו התחיל לעבוד דבר שלא נהוג ביום כיפור, הבנתי שמשהו קורה. פתאום אני שומע בחוץ רעש של אוטובוס שנעצר ליד הבית, נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה ומולי עומד אחד מחיילי הגדוד ובפיו בשורה: פרצה מלחמה מתגייסים! אשתי חזרה מבית הכנסת, כולה מבוהלת! "מה קורה?" שאלה. לא היה זמן לשאלות ותשובות היות והמצב לא היה ברור. אשתי הכינה לי מעט צידה לדרך. ארזתי תרמיל, נפרדנו לשלום, עליתי לאוטובוס והתחלנו בנסיעה דרומה. בדרך אוספנו עוד חיילים… הנסיעה הייתה ארוכה. בשעות לילה הגענו לבסיס שכולו מלא בחיילים שגויסו. הזמן היה דחוק אנשים לא מצאו עצמם.

תוך זמן קצר קיבלנו את הטנקים, צידנו אותם בתחמושת וכל שאר הציוד שצריך להיות בטנק. סיימנו את ההכנות קיבלנו את הפקודה כולם עלו מי לטנקים ומי לשאר הרכבים! התחברנו למכשירי הקשר, אור ראשון של בוקר ואנו יוצאים לדרך. גם הפעם אנו עוברים בבאר שבע, השעה מוקדמת ואין אנשים ברחוב. נסענו מהר ופנינו דרומה. הנסיעה עברה בסדר. עברנו את הגבול ואנו בסיני ומיד נכנסנו לנוהל קרב המתח היה רב. הדי הקרבות נשמעו טוב ככול שנכנסנו יותר לעומק המידבר התבררו ממדי המלחמה.

הימים עוברים אנו תוקפים וגם מותקפים. מעלינו טסו מטוסינו ועזרו לכוחות היבשה. מידי פעם ראינו מטוס ניפגע והטייס צונח. ההרגשה הייתה לא טובה. הכוח שלנו נע קדימה, כשאנו נזהרים מפגיעת טילים שנורו אלינו מרחוק. ימים קשים עוברים עלינו, בעיקר חוסר שינה ומתח רב, אך אנו במלחמה וחייבים להמשיך! הטנקים שהיו לנו הם מתקופת מלחמת העולם השנייה, ישנים אך עשו את העבודה. לקראת סיום הקרבות, אנו נמצאים קרוב לתעלה. המשימה שלנו הייתה לשמור על כוח צבאי מיצרי שניקרא "הארמיה השנייה", שלא רחוק ממנה היה למצרים כוח גדול נוסף "ארמיה שלישית". תפקידנו היה לא לאפשר להם להתקדם צפונה… הקרבות נגמרו אך חופשות הביתה לא היו. ישבנו במחפורות שומרים על עצמנו ועל אויבנו.

הימים עברו והשגרה החלה. חג החנוכה הגיע. לקחתי מספר תרמילים מהטנק והכנתי חנוכייה. בלילה הדלקתי אותה והאור מסביב היה רב לפתע החלו יריות מהמוצב. הימים עברו לאט לפעמים אפילו בבטלה היינו יושבים בשמש ומחכים לחדשות. ב- 31.12.1973 נערכו בחירות בארץ גם אלינו הגיע הקלפי. בחרנו והשגרה המשיכה. בלילות היינו מרוכזים בשמירה על המוצב הכבוש עדין בידי המצרים. כל ניסיונות כיבושו לא צלחו ועלו בקורבנות.

בהמשך הימים התחלנו לטייל בסביבת התעלה ומשני עברה. ההרס והחורבן מסביב היה רב, לצערנו אלו תוצאות המלחמה. לאחר קרוב לחצי שנה השתחררנו, עזבנו את סיני, חזרנו הביתה בריאים ושלמים עם צער על חברים שלא שבו. היינו גדוד מילואים טוב ורק בגיל 50 שחררו אותנו לתמיד. מאז ועד היום אנחנו חיילי הפלוגה והגדוד בקשר, נפגשים בשמחות בהתחלה היה של ילדנו והמשיך לנכדנו, אנחנו מתבגרים (מזדקנים) וכולנו תקווה שהדורות הבאים יתפקדו טוב והמדינה תמשיך לפרוח.

הזוית האישית

אראל בר-לב: מאוד נהניתי ללמוד על העבר של סבא, לשמוע על השתתפותו ותרומתו במלחמות ישראל.