מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאור כשדים לכפר הס

יחד בגריניץ',השעון הבינלאומי,לונדון 2017
קבלת פרס ראש אמ"ן על הפעילות במלחמת של"ג
מגלות עתיקה להתיישבות חדשה

משפחת זלכ"ה (זכר לכוהני המקדש) התגוררה מאות רבות של שנים בבגדד. אני נולדתי בשנת 1946 באור כשדים, עיר הולדתו של אברהם אבינו, ובתאריך 14.8.1950 עלינו לארץ.

התגוררנו במשך 8 שנים במעברת בית ליד (פרדסיה ) ומשם עברנו לנתניה. למדתי בבית הספר היסודי  "איתמר בן אבי" ובבתי הספר התיכון "טשרניחובסקי"  ו"שרת" ולאחר מכן למדתי בסמינר למורים שבנתניה.

בשנת 1965 התגייסתי לצה"ל ושירתתי למעלה מ-23 שנים, שירות חובה בגולני ושירות קבע במודיעין.

משפחת זלכה בבגדד והמסע לארץ ישראל

משפחת זלכה בבגדד הינה משפחת כוהנים שהגיעה לבבל לאחר חורבן הבית הראשון (גלות יהויכין) ויש אומרים רק לאחר חורבן הבית השני (על ידי הרומאים). המשפחה עסקה לאורך שנים במסחר, בבנקאות  וחלקים ממנה התמסרו ללימוד התורה ומסורת ישראל. למשל, בבגדד היה בנק שנקרא "בנק זלכה"  והיה בית מדרש בשם "זלכה". בית מדרש זה פעל לאורך מאות שנים ועשרות רבנים קיבלו שם את תואר הרבנות שלהם. בתחילת המאה ה-20 לימד בבית מדרש זה הרב " בן איש חי" (יוסף חיים), שנחשב בזמנו לגדול הדור בקרב יהדות ספרד.

סבא שלי משה ואבא שלי יוסף עסקו במסחר.

סיפור העלייה

בשנות ה- 40 של המאה הקודמת פעלה בעיראק מחתרת יהודית לעידוד העלייה לישראל. פעילות המחתרת התגברה לקראת הקמתה של המדינה ומיד עם תחילת מלחמת השחרור של ישראל. במחתרת נטלו חלק נציגים ממשפחת זלכה.

זכור לי כילד קטן שמידי פעם סבא שלי בשם מאיר (מצד האמא), שגרנו בבית שלו, היה בערבים מכנס את בני המשפחה ומספר להם בחשאי על ארץ ישראל וזכור לי שממנו למדתי את השירים: "יפה נוף משוש תבל" ו – "ידידי השכחת" – שיריו של רבי יהודה הלוי, שירים המדברים על הגעגועים לארץ ישראל ושימשו מעין הימנון של עליית יהודי עיראק לישראל.

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל ר' יהודה הלוי

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב

הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם

כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב

וּמי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד

אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב

דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם

צְרִי גִּלְעֲדֵך – נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב

יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ / ר' יהודה הלוי

יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי

וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי

הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ

וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדָי

וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי

וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי

דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר

בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי

הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה

תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי

תהליך העלייה

יום אחד נודע להוריי כי נקבע הסדר שלפיו יהודי עיראק יוכלו לעלות באופן רשמי לארץ ישראל. קודם לכן שני דודים שלי (אחות ואח של אמא), עלו לישראל בשנת 1949 באופן לא ליגאלי (לא חוקי) על ידי התנועה הציונית שהבריחה אותם דרך פרס לישראל במבצע "עליית הנוער"  וכשהגיעו התישבו באחד הקיבוצים בארץ.

מאוחר יותר, החל משנת 1950, כל יהודי עיראק הועלו לארץ במסגרת מבצע שכונה "מבצע עזרה ונחמיה". בוקר אחד יצאנו מביתנו לכיוון שדה התעופה בבגדד על מנת להגיע לארץ ישראל. אני הייתי בן ארבע וזכורים לי הדברים הבאים:

מיד כשעלינו למכונית שהסיעה אותנו ראיתי את השכנים הערבים שלנו נכנסים ולוקחים את הציוד מהבית שלנו. הפניתי את צומת ליבו של אבי והוא ענה לי "זה לא חשוב אנחנו ממילא לא חוזרים לבית". רק אז התחלתי להבין שאנחנו נוסעים למקום אחר.

הגענו לבית כנסת "מסעודה שם טוב" שבבגדד והמתנו שם כשבוע ימים עד שיגיע התור שלנו לטיסה. בימים אלה קרובי משפחה שלנו בבגדד הביאו לנו אוכל מדי יום.

לקראת הטיסה ישבנו באוהל והמתנו שהשוטרים העיראקיים יערכו לנו חיפוש. שמעתי מהמבוגרים שמי שימצאו אצלו משהו שהוא מבריח הוא ישאר בעיראק ולא יתנו לו לנסוע. כשנכנסתי עם אבא שלי לחדר החיפוש השוטר ערך חיפוש על הגוף של אבא שלי ולאחר מכן ניגש לערוך עליי חיפוש. מאחר שהייתה לי מטפחת בכיס, פחדתי שהשוטר ימצא אותה ולא יתנו לי לנסוע עם המשפחה. בשל כך הוצאתי אותה ומסרתי אותה לאבא שלי. השוטר קפץ ותפס לי את היד וכשראה שזה רק מטפחת הוא ויתר לי.

לאחר מכן נודע לי שכל יהודי שיצא מעיראק יכול היה לקחת איתו רק 10 דינר ו- 10 קילו בגדים והיה עליו להשאיר את כל הרכוש בעיראק.

למשפחה שלנו נתנו מעין דרכון שנקרא תעודת מסע – "לסה פסה" ובתוכו החתימו "לא מאושר לו לחזור לעיראק".

אנחנו, יהודי עיראק, היינו בבבל (עיראק) למעלה מ- 2000 שנה, ומספרים שהמהנדסים היהודים הם תכננו את בנייתה של בגדד (בשנת 760 לספירה בערך), ופתאום אנו יוצאים בלי שום רכוש ואסור לנו לחזור יותר לעיראק.

תמונה 1

הטיסה לישראל

טסנו במטוס עיראקי לקפריסין. בקפריסין ירדנו מהמטוס ועלינו על מטוס ישראלי  (אל על כנראה). במטוס זה היה לנו מפגש ראשון ומפתיע עם המזון הישראלי. חילקו לנו גושים בצבע צהוב כהה של גבינה צהובה ,כיכר לחם "שחור" ותה בהיר מאוד מאוד. זכור לי שאיש לא רצה לאכול את הגבינה בגלל הצבע שלה והריח שלה ובכלל לא הבינו איך גבינה שעשויה מחלב היא בצבע צהוב. התה העיראקי הוא כהה מאוד והתה הבהיר שהגישו נראה מוזר. הדבר היחידי שאכלנו היה הלחם (למרות שזה לא היה פיתה עיראקית ).

כשהגענו מעל שמי הארץ, בשעת ערב, כולם התלהבו לראות את האורות של חיפה וישובים אחרים בישראל.

ביום 14.8.1950 הגענו לארץ. כשירדנו מהמטוס כמעט כולם נישקו את אדמת ארץ ישראל (כפי שתמיד שרו  משיריו של  רבי יהודה הלוי – "וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב". באותו לילה הובילו אותנו על משאיות למחנה  "שער העלייה", שהיה ליד חיפה וכל העולים הגיעו לשם מאחר שרוב העולים הגיעו באניות.

חיי המעברה

הגענו למעברת בית ליד (שבות עם)  שהיתה ליד פרדסיה ועם השנים התפתחה למעברה הגדולה בארץ עם כ-30,000 תושבים. המעברה הייתה בתוך מחנה נטוש של הצבא הבריטי. מבני המגורים במעברה היו אוהלים, בדונים (צריפים עם קירות של יריעות אוהל), צריפים מאלומיניום ומעטים גרו בבניינים שהיו של הצבא הבריטי. אנחנו גרנו שנה אחת באוהל ו-7 שנים בבדון.  כמובן, שגם באוהל וגם בבדון לא היו חשמל, מים, חדרי שירותים, מקלחות ומטבח. היו מקלחות ציבוריות של הצבא הבריטי במרחק כ-200 מטר מהבית ובמרחק דומה היו גם שירותים ציבוריים. ברז מים היה במרחק של 30 מטר מהבית והיינו מביאים מים בדליים. המשפחה שלנו כללה 9 נפשות וישנו על מיטות ברזל.

זכור לי שבחורף הראשון ירד שלג שכיסה את כל המדינה ונמשך ימים רבים, עדיין גרנו באוהל וכמובן היה מאוד קר.

במעברה

תמונה 2

למדנו בבית ספר ממלכתי דתי (היחידי שהיה) עם תלמידים שעלו מארצות שונות: לוב, עיראק, איראן, פולין ועוד. לא כולם ידעו עברית בהתחלה. הילדים למדו מהר עברית אך ההורים והמבוגרים התקשו מאוד.

הייתה בארץ תקופת  "הצנע" וחילקו לנו תלושים לקבלת מזון בסיסי: אורז, קמח, ביצים, סוכר, גבינה ואבקת חלב. לא הייתה עבודה למבוגרים ונתנו לכל אחד לעבוד שבועיים ימים בחודש ב"עבודות יזומות" (רק כדי לספק להם תעסוקה). כעבור זמן סיפקו עבודה בחקלאות.

הלימודים היו רגילים ואפילו ברמה סבירה. למדנו הרבה חשבון, תנ"ך, גמרא, טבע מולדת ועברית. לא הייתה פעילות אחר הצהריים, בערב היה חשוך ולא ניתן היה לקיים פעילות מיוחדת. ביום שיחקנו כדורגל ובערב אחד התושבים ארגן מקהלה של ילדים ונוער. היינו נפגשים מתחת לפנס ליד בית הכנסת והוא לימד אותנו פיוטים על שיבת ציון. המפורסם בניהם היה למולדת שובי רוני.

משירי כמיהה לישראל – לשירי ארץ ישראל

כשהגענו למעברה עדיין שרנו את שירי רבי יהודה הלוי – שירי געגועים לארץ ישראל. אחד התושבים ארגן מקהלה של ילדים ונוער. שנפגשה בשעות הערב מתחת לפנס ליד בית הכנסת. הוא לימד אותנו פיוטים על שיבת ציון. המפורסם בניהם היה: למולדת שובי רוני. אחד המורים בבית הספר לימד אותנו שירי ארץ ישראל: שדות שבעמק, ערב שח על פי הבאר ועץ הרימון נתן ריחו.

המעבר לעיר

בשנת 1958 עברנו לגור בנתניה. למדתי שם החל מכיתה ח' בבית הספר היסודי "איתמר בן אב"י" ובבית ספר תיכון "טשרניחובסקי". בתי ספר אלה היו חילוניים. השתלבנו די מהר בבתי הספר וללא קשיים מיוחדים. הייתי חבר בתנועת הצופים וכשמעט בגרתי שיחקתי כדורגל בבית"ר נתניה מאחר והמגרש שלהם היה קרוב לביתנו.

בשנת 1965 התגייסתי לצה"ל. שירתתי 3 שנים בגולני ולאחר מכן כ- 20 שנים בחיל המודיעין. בתקופת שירותי בגולני ב-1967, פרצה "מלחמת ששת הימים" ושימשתי אז מפקד מחלקה. לפני מלחמה זאת הייתה כוננות בכל הארץ שנמשכה כ-3 שבועות והיו מתח רב ופחד רב בחלקים ניכרים מהציבור הישראלי לכן, הייתה הפתעה רבה מאוד בציבור ובעולם כולו כאשר תוך שישה ימים צה"ל ניצח את צבאות מצרים, ירדן וסוריה. כל המדינה עברה ממצב של פחד למצב של שמחה וגאווה.

שירתתי ברמת הגולן כ-7 שנים שם הכרתי את זהבה שטרן אישתי שהינה בת כפר הס ובשנת 1971 התחתנו ובהמשך עברנו לגור בכפר הס.

אני וזהבה

תמונה 3

ביוני 1982 צה"ל יצא במתקפה גדולה מאוד נגד המחבלים בלבנון, מתקפה שנקראה לאחר מכן "מלחמת שלום הגליל". במלחמה זאת צה"ל הגיע עד לבירת לבנון, בירות וכבש אותה. שירתתי במלחמה זאת ביחידה שלי במודיעין, בדרגת סגן אלוף והייתי בעיקר באזור בירות. בשנת 1989 השתחררתי משירות קבע בצה"ל לאחר שסיימתי תפקיד מפקד היחידה בדרגת אלוף משנה.

ההיתישבות בכפר הס

בשנת 1949 עלו סבא וסבתא רבא של אפק (יעקב ואסתר שטרן), לאחר השואה, מצ'כיה לישראל והגיעו להתיישב בהרחבה הראשונה של כפר הס. הכפר נוסד בשנת 1931.

הבית בכפר הס

תמונה 4

מאחר שמדובר במושב הם התחילו לעסוק  בחקלאות: רפת, מטעים ולול של תרנגולות הטלה. סבא רבא של אפק גם אהב לגדל סוסים והתמחה בנושא. באותם הימים עדיין לא היו מספיק מכוניות ומכונות לעיבוד החקלאי והשתמשו בעגלות סוסים לרכיבה ובסוסים לצורך חריש של הקרקע ולעבודות נוספות.

עם השנים עסקתי גם אני בחקלאות (במקביל לעבודה במלונאות בתל אביב): פרדסים, פרחים, לול מטילות וגידולי ירקות שונים. נולדו לנו בכפר הס 3 בנות: הדר, ענת (אמא של אפק) ויעל.

כך הייתה דרכי מאור כשדים  שעל נהר הפרת, למעברה, לנתניה ומשם לכפר הס – מגלות בבל ועד למושב עובדים בישראל. מגלות עתיקת יומין להתיישבות חדשה ורעננה.

קישור למצגת באתר בי"ס "בין ההדרים"

הזוית האישית

סבא אלי: זו הייתה הזדמנות מצויינת וחוויה מיוחדת שהתאפשר לי לתאר לאפק את המחירים ואת קשיי הקליטה שהיו במדינת ישראל בראשית דרכה. מאוד נהניתי. אני מאחל לאפק להמשיך בשמירה על המורשת.

הנכד אפק: מאוד נהניתי לשמוע ולתעד את הסיפור של המשפחה שלנו, אני חושב שזו הייתה הזדמנות חד פעמית להיות בתכנית כזאת. ואני מאחל לסבא שינצל את תקופה זו כדי להינות ולהשלים את מה שהחסיר בתקופת המעברה.

 המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי

 

מילון

מחתרת יהודית
התארגנות סודית של היהודים לעלות לארץ ישראל.

עליית הנוער
מסגרת שבה הסוכנות היהודית העבירה את הנוער לארץ ישראל, בדרך כלל באופן סודי.

מדרש בית זלכה
מדרש בית-זלכה (מדרש אבו מנשי), היה בית מדרש מרכזי בבגדאד, המפורסם ביותר בארצות המזרח מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, ממנו יצאו רבני בגדאד הגדולים של הדורות האחרונים, ובו השתלמו רבנים מתפוצות המזרח

תעודת מסע ( לסה פסה )
מעין דרכון שמשמש כתעודת מסע זמנית.

גלות בבל
גלות היהודים שיצאו מארץ ישראל לבבל אחרי חורבן בית ראשון ואחרי חורבן בית שני.

מבצע עזרא ונחמיה
המבצע בו עלו היהודים מעיראק לישראל בשנים 1950-1951. נקרא על שמם של נביאי ישראל שהעלו את יהודי בבל מהגלות אחרי חורבן בית ראשון חזרה לישראל (" שיבת ציון"-בשנת 500 לפני הספירה)

תקופת הצנע
תקופה בה היה מיעוט גדול של מצרכי מזון, היה צורך לחיות בצמצום, והממשלה חילקה תלושי מזון בקצבאות לפי גודל המשפחה ( 1949-1959 )

ציטוטים

”תכבד אנשים והם יכבדו אותך.“

הקשר הרב דורי