מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא הילדה סייג, שנולדה בעירק בשנת 1944

לסיפור המלא: קישור לסרטון סיפורה של סבתא הילדה

בשנת 1949 באו לביתנו דודים וישבו לספר סיפורים בגינה של ביתנו, ישבתי על נדנדה, לפתע  באו כעשרה שוטרים ערבים לתוך הגינה וחיפשו את חברו של אבי, מרדכי ביבי. באותו זמן אבי לא היה בבית והם רצו לערוך חיפוש בתוך הבית וחיכו לו שיבוא. בן דודי, יוסף בצרי, ישב איתנו וכשראה את המשטרה נכנס לתוך הבית והתחבא באחד החדרים מאחורי הארון. אימי שרצתה להציל אותו, זרקה את עצמה לתוך שלולית שהייתה בגינה, כדי להסב את תשומת ליבם. אחד השוטרים עזר לה לקום ואז היא ביקשה ממנו להיכנס לשטוף את הרגל. אמר לה: היכנסי גברת ונשאר לחכות בחוץ. אימי הלכה לבן דודי ואמרה לו שהיא תעשה הפסקת חשמל בבית ושהוא יצא לשבת עם האנשים בגינה או יעלה למעלה לגג להתחבא. הוא סירב ואמר: אני נשאר פה.

 

כשאימי חזרה, הגיע אבי הביתה והתחילו לעשות חיפוש בבית ומצאו את בן דודי מתחבא ולקחו אותו ואת אבי לבית הסוהר ואמרו לאמא שלי: זה לא הסוף מחר אנחנו נבוא עם מכשיר מיוחד לגילוי נשק. בבתינו היה נשק רב היו שלשה רובים והיו גם כ 300 כדורים. אימי לא אבדה את העשתונות היא בישלה מאכלים שמה אותם בסירים קטנים לקחה תיק יד גדול שמה בפנים את הרובים את הכדורים ועליהם שמה את סירי הבישול. היא לקחה אתה כסף בשביל לתת לשוטרים כשוחד. בבוקר באה לצאת שאל אותה אחד השוטרים לאן את הולכת? ענתה לו: אני הולכת לתת אוכל לבעלי בבית הסוהר. אתה לא רואה מה יש לי ביד? תפח לה על הכתף ואמר לה לכי לשלום גברת.

 

אימי נכנסה למכונית שלה והתחילה לנהוג והלכה לחאן  היא נכנסה לחאן והלכה לגנן שלנו ואמרה לו : תצפין את הנשק הזה בתוך החאן וכשהוא ראה את כמות הנשק והכדורים הוא התעלף ונפל… אחר כך לקח את הנשק והצפין אותו. כאשר באו לבדוק בבית אם יש נשק לא מצאו. יום אחד אימי הלכה לקניות ב"אוז די בק" (חנות שדומה למשבר לצרכן של ימינו) ושמעה במקרה שני גברים מדברים ביניהם כיצד שר המשטרה קיבל שוחד ושחרר את מרדכי ביבי מבית הסוהר ושלח אותו לארץ ישראל.

 

היא חזרה הביתה והחליטה גם היא לתת שוחד לשר המשטרה בשביל לשחרר את אבי ובן דודי היא ישבה וחיכתה לשר המשטרה שיגיע.היא נגשה אליו ואמרה : אני יודעת שאתה שחררת את מרדכי בן פורת ולקחת ממנו שוחד. פניו הסמיקו מאוד והיא אמרה לו: אני מוכנה גם לשלם שוחד כדי שתשחרר את בעלי ואת הדודן שלו. הוא אמר לה שאת בעלך אני יכול לשחרר, אך את הדודן לא מאחר ותפסו אותו מתחבא מאחורי הארון. אבי שוחרר וכשהיא באה לקום מהכיסא נקרעה החולצה שלה… הוא קם ממקומו ושם לה את מעילו עליה ושלח אותה הביתה. נשארתי בבית לבד עד הלילה ושראיתי שלא אימי ולא אבי חזרו הביתה ניגשתי לבית של השכנים וביקשתי מהם שייקחו אותי לבית דודתי ובנה של השכנה לקח אותי וסיפרתי להם שגם אמא נשארה בבית הסוהר ואני מפחדת להיות בבית לבד לכן באתי אליהם. כשהבעל של דודתי שמע את הסיפור התעלף.

 

למחרת אימי שוחררה מבית הסוהר ובאה לקחת אותי וכשאבי שוחרר מהכלא לאחר כמה חודשים אימי החליטה לעלות לארץ ישראל. אבי סירב לעלות לארץ מאחר ואמר לאימי שיש לו עוד עסקים לגמור ויקח לו לפחות כחודשיים עד שיגמור את עסקיו ויעלה איתה לארץ. אימי לא הסכימה לחכות וטסנו לקפריסין, שם חיכינו לאונייה. ואני שראיתי את הים והגלים לא הסכמתי להיכנס לאונייה .זוג חברים שהיו איתנו אמרו לאימי שאין לה בררה רק לקחת אותי במטוס לארץ לכן התעכבנו עוד כמה ימים.הם גם אמרו לאימי שהמצב בארץ מאוד קשה, אין מה לאכול לכן הציע לאימי להכין אוכל ולהביא לארץ. אימי הסכימה קנתה ששה עופות ואורז והחברה בישלה את האוכל והבאנו אותו איתנו.

 

כשהגענו לשדה תעופה בא דודי וקיבל את פנינו ושעברנו לפקיד הקבלה הפקיד שאל את דודי: "אני מריח ריח של אוכל" . דודי אמר לו נכון יש אוכל. תביא צלחת ונכבד אותך. האיש הביא עיתון ושמנו לו שם את האוכל . אימי נתנה לו כחצי עוף ואורז שהוא ראה את הכמות במקום להגיד תודה הוא אמר: תיראו איזה אישה משוגעת נתנה לי אוכל לשבוע לכל המשפחה…

 

הגענו לבית דודתי בתל אביב,גילינו שביתה הכיל שני חדרים וסבתי גם גרה איתה. נכנסנו לבית וישבנו בסלון וכולם אכלו ושתו והיו שמחים רק אימי הייתה מדוכאת כי נתנו לה את החדר ליד הנוחיות .כשהלכנו לישון ראתה שדודי ודודתי יצאו לישון במרפסת של הסלון .שאלה  אימי :למה אתם ישנים במרפסת ולא בבית ? דודתי אמרה לה זה כל הבית שלנו אימי התפלאה חשבה שהדירות בארץ גדולות כמו בחו"ל… לא תיארה לה שגודל הדירה כולה כגודל חדר אחד בבית שהיה לנו. 

 

 

בעלי יעקוב למד בעיראק והיה תלמיד מצטיין. כשגמר את התיכון ורצה להירשם לאוניברסיטה רצה להגיש מועמדות לרפואה.בגלל יהדותו נאלץ להגיש מועמדות לרוקחות והתקבל. כל שנה סיים את האוניברסיטה בהצטיינות. כל שנה היה מקבל את הפרס מידי המלך פייסל.  לאחר שגמר את הלימודים עבד בעיראק בבית המרקחת הראשי והיה אחראי על בית המרקחת.

 

לאחר שנה שירת בבית המרקחת רצה לעלות לארץ מאחר שהוריו אחיותיו ואחיו היו בארץ. הוא אסף כסף כדי לעלות לארץ והחליט לברוח לישראל דרך פרס שילם 2,000 דינר שיעבירו אותו לפרס ואחר כך לישראל. בשביל לעבור לפרס העלו אותם בלילה על חמורים והעבירו אותם דרך הגבול הפרסי. כשהגיעו לפרס היה איש קשר שצריך להעבירו לישראל את הקבוצה שהייתה איתו העבירו לישראל ואותו השאירו שם..

 

 

 

באותו לילה קיבלו הוראה שאם ימצאו שם יהודים, או יהרגו אותם או שיחזירו אותם לבגדד. כולם התחבאו בפחי מים גדולים שהיו מונחים שם ריקים למטרה זו. בפח שניכנס בעלי יעקוב היה מים ואותו יום ירד שלג ויעקוב קפא בתוך החבית. בבוקר כל החבורה יצאה מהפחים ויעקוב נישאר בפח. החברה התחילו לחפשו ומצאו אותו כמעט קפוא. חבריו הוציאו אותו מהחבית וחיממו אותו על ידי שמיכות ומדורה שהדליקו עד שהדם שלו התחיל לזרום בחזרה והוא התחיל להראות סימני חיים חדשים אחרי כן אחד החברים אמר לו שלא מעבירים אותו לישראל מאחר שהם רוצים עוד שוחד. יעקוב שילם עוד 1,000 דינר לבן אדם שצריך להעביר אותו לארץ והעביר אותו לארץ למחרת.

 

כשהגיע לישראל ידע שלפי גילו הוא יצטרך לשרת בצבא והוריו היו במצוקה, מכיוון שהיו אנשים מבוגרים, לכן כשהגיע לסוכנות הגדיל את גילו בעשר שנים ולא היה צריך לשרת בצבא אלא רק במילואים בתור רוקח. אחרי כמה ימים הוא חיפש עבודה. הוא גר בפתח תקווה וכדי למצוא עבודה הלך ברגל עד תל אביב לחפש עבודה בתור רוקח. כשהגיע לתל אביב ידע שיש בית חולים בשם "איכילוב". עד שהגיע לבית חולים הבית מרקחת כבר ניסגר אבל בדרך שמע אנשים מדברים בניהם ששם נחוץ להם רוקח לכן לא התייאש חזר למחרת לבית המרקחת עם התעודות והציונים ואמר להם שהוא רוקח, שלמד בעיראק. שאלו אותו איך הגיע לבית המרקחת דווקא אליהם אמר להם שם של אדם ששלח אותו שבמקרה שמע יום קודם בשיחה. אמרו לו: התקבלת לעבודה אבל אתה צריך להביא אישור מלשכת העבודה. למחרת הלך ללשכת העבודה וקיבל אישור לעבוד. הוא התקבל לעבודה והתחיל לעבוד בבית מרקחת בתל אביב יפו והיה רוקח תחת הרוקח האחראי פיראס. והיה תמיד מעביר כל שנה סטאז' לתלמידים שהיו מסיימים את לימודי הרוקחות.

 

יום אחד בא מנהל בית הספר לרוקחות ואמר לפירס שהוא ממש מאושר משיטת הלימוד והעזרה שהגיש לתלמידים ופירס מנהל בית המרקחת אמר למנהל בית הספר שלא לו מגיעה התודה, כי אם ליעקב העובד שלו, שהוא שהדריך אותם בסטאז'. לאחר שהתחתנו הציעו לו לעבוד באוניברסיטת ירושלים בתור פרופסור לרוקחות, אבל הוא החליט לא לעזוב את עבודתו הקבוע מאחר והוריו היו גרים בפתח תקווה והיו מבוגרים והוא היה צריך לתמוך בהם. לאחר כחמש שנים אחר החתונה, החליט להקים בית מרקחת והתחיל לחפש מקום לרכישת בית מרקחת. הגענו לאזור ראשון שמע ששם נחוץ להקים בית מרקחת ומישהו עמד להקים בית מרקחת בתחנה המרכזית של ראשון, לכן חיפש מקום קרוב ומצא ברחוב הרצל 41 ניגש לעירייה בשביל להקים את בית המרקחת.

 

בשנת 1973 היה עם מלחמת יום כפור קיבל את האישורים לפתיחת בית המרקחת והיה צריך לגשת למכבי אש בשביל לקבל את אישור הרישיון לעסק. לקחתי מונית וניגשתי למכבי אש והבאתי את האישורים הדרושים למסור לראש העירייה.ואמרו לי לבוא בעוד שבוע למסור לו עד שיעבירו לו והוא יחתום עליהם אמרתי להם היכן נימצא ראש העיר מר חנניה גיבישטיין? אמרו לי שהוא נימצא בבניין. ניגשתי לעירייה ושאלתי שם בחור צעיר שהסתובב עם מכנסיים קצרים וגופיה סלח לי בבקשה איפה נימצא ראש העיר? להפתעתי הוא ענה: כן גברת אני ראש העיר ואמרתי לו שיש לי את כל האישורים הדרושים לפתיחת בית מרקחת רק חסרה חתימה שלך מר חנון חנניה גיבישטיין אז אמר לי תגישי לי אותם בבקשה ואחתום עליהם. בזמנו היה חייב לפתוח בית מרקחת אחד ממרחק 500 מטר קו אווירי מהשני לכן אישרו ליעקב לפתוח את בית המרקחת אך לא בתחנה המרכזית כי לא היה מרחק אווירי מבית מרקחת שקיים ברוטשילד בתחנה המרכזית.

 

כיום, לאחר מות בעלי, אני עובדת עם שתי הבנות איריס וסיגלית בבית המרקחת.  

                                                                                                                                                                                              

 

 

בית המרקחת

 

 

 

 לסיפור המלא: קישור לסרטון סיפורה של סבתא הילדה

 

תשע"ה