מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאוזבקיסטן לישראל

סבתא ואני בביתה
סבתא ביום חתונתה
סיפורה של סבתא ברטה

נולדתי בשנת 1960 באוזבקיסטאן (בארץ של מוסלמים) בעיר העתיקה שנקראת סמרקנד.

הנוף שהיה מול ביתי היה מסגד ובית קברות של מוסלמים אך אני גרתי בשכונה מיוחדת ליהודים בלבד. בבית שלנו היו 3 חדרים ומטבח קטן, גרנו בבית הזה שתי משפחות כשבכל חדר היו ישנים 5-7 אנשים. המצב הכלכלי בברית המועצות היה קשה ובמיוחד במשפחתנו. בגלל שלא היה כל כך הרבה אוכל נאלצנו לאכול בימי שישי קצת דגים קצת לחם וממולאים. לפרנסת המשפחה כל בני המשפחה היו עובדים במפעל גדול של חוטי משי, ובכל העיר היה רופא ילדים אחד.

ילדות באוזבקיסטן

בעיר שבה גדלתי היו גנים ובתי ספר מעורבים ולא הייתה הפרדה בין יהודים למוסלמים. היו גם מוסדות להשכלה גבוהה אבל לא בתוך העיר. מי שלמד באוניברסיטה היה צריך לנסוע לערים הגדולות. אני התחלתי לעבוד מגיל 14 כשאני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל.

המבוגרים באוזבקיסטן התנהגו אל הילדים ביד חזקה, בחינוך נוקשה מאוד והיו מחנכים את הילדים לתת כבוד אל המבוגרים ולכבד את אותם. מקומם של הילדים במשפחה היה נמוך מאוד לעומת כל השאר. הילדים בכפר היו משחקים במשחקים שונים שהם המציאו.

הנשים באוזבקיסטן נהגו ללבוש מכנסיים ארוכים ומעל שמלה ארוכה בעלת שרוולים ארוכים, הנשים היו צריכות להתלבש בצניעות כמו הנשים המוסלמיות בעיר. רוב הנשים היו עובדות בבית ומוכרות את התוצרת הביתית שלהן בשוק כמו: לחם, מים, גלידה וכל מיני מאפים, אריגים ועוד. הנשים והנערות לא היו הולכות לבית ספר ללמוד הן היו כל היום בבית ואסור היה להן לצאת מהבית מחשש שהמוסלמים בעיר יפגעו בהן ובבנות שלהן. מעמד הנשים היה נמוך, האישה כל היום הייתה מנקה, עובדת בבית ומטפלת בילדים.

בשעות הפנאי היינו משחקים בחצר הגדולה של הבית, ישנים, מטיילים, והולכים לפגוש את המשפחה. צורת הבילוי בכפר הייתה, אירוח שכנים ומשפחות, לא היה מרכז בילוי תרבותי בכפר.

המאכלים שנוהגים לאכול באוזבקיסטן ביום יום הם: אוֹשְפֲלוֹ, מָנְטוּ, דוּשְפְרֵה, גוֹשְגִיג'ה, שַשְלִיק, סַמוֹסְא, יַחְנִיא ,סִרְקַנִיס, שוֹלְה ובַחְש. היו הרבה מאכלים מיוחדים ליהודים, ומאכלים המיוחדים לחגים לשבתות ועוד הם: אוֹשְפֲלוֹב, מַנְטוּ, יַחְנִיא, דשופרא גוֹשְגִיג'ה.

בואזבקיסטן היו מקיימים את כל המנהגים והחגים היהודיים כמו עכשיו. אך יחד עם זאת קיימו גם את האמונות והטקסים של הבוכרים, למשל, להוציא ולגרש את כל השדים והרוחות מהבית ומהגוף. הבוכרים  נוהגים לגרש שדים מהחלומות ומהסיוטים .סבתא שלי הייתה עושה תרופות בבית והייתה מטפלת בילדים ובחולים.

סיפורו של חפץ

החפץ שבחרתי לספר עליו הוא ג'ומה, אביזר לבוש מסורתי שמגיע מארצות רחוקות ונוהגים לרקוד איתו באירועים מיוחדים וגם היום. החפץ עבר דורות על גבי דורות עד שהגיע אליי. הג'ומה מאוד גדול הוא דיי כבד בגלל שיש עליו הרבה תכשיטים והוא עשוי מבד מיוחד. באירועים מיוחדים נהוג לרקוד איתו ריקוד מסורתי .

העלייה לארץ

המסע לישראל היה ארוך, נסענו שעות רבות ברכבות עד שהגענו לשדה התעופה ומשם טסנו לישראל. עלינו בעלייה חוקית, לקראת העלייה אמרו לנו שיש לנו חמש דקות לארוז כמה שיותר דברים ולנסוע, מי שלא הספיק לארוז לא הצליח לעלות לרכבת והרכבת הייתה צפופה, היו בה הרבה אנשים היו זקנים ילדים מבוגרים ותינוקות.

אני ובעלי התחתנו דרך שידוך אבא שלי נפגש עם אבא של בעלי וככה הכרנו פעם לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להתחתן עם אותו בן אדם פשוט קבעו לנו. ההורים קבעו לנו עם מי  להתחתן אני התחתנתי בגיל 18 וגם בעלי. אני ובעלי נולדנו באותו יום ובאותו שנה.

הזוית האישית

נועה אמינוב כהן: החוויה הייתה מאוד כיפית ומלמדת. למדתי הרבה דברים על סבתא שלי. רוב הזמן ראיינתי את סבתא בביתה כי היא לא הייתה יכולה לבוא לפגישות אך היה לי חשוב לעלות את סיפור חייה

מילון

ג'ומה
ג'ומה הוא לבוש בוכרי אותנטי שמקורו במדינות מרכז אסיה כגון אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. הג'ומה הוא ז'קט מרשים ועשיר העשוי, לרוב בעבודת יד, מבד קטיפה בצבע בוהק וחזק, ורקומים עליו עיטורי זהב. נוסף לז'קט, ישנו כובע מיוחד מותאם שגם הוא מעוטר וצבעוני, כובע המתאים לגבר וכובע שונה מעט המתאים לאישה. לכובע של האישה מחוברת חתיכת בד הנראית כהינומה של כלה. מקור הג'ומה הוא במלבושי המלכות שהתלבשו מלכי האזור ועוזריהם, כגון אמיר בוכרה, והועברו במנהג מדור לדור. את הג'ומה נהוג ללבוש באירועים מיוחדים כגון שמחות משפחתיות (וויקיפדיה)

ציטוטים

”צורת הבילוי בכפר הייתה אירוח שכנים ומשפחות, לא היה מרכז בילוי תרבותי בכפר.“

הקשר הרב דורי