מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מאה שערים – פנים רבות ויפות לה

אני ונכדתי מוסי כהן
בצעירותי
שכונת מאה שערים הנוסטלגית.

שמי נחמה, נולדתי בשנת 1950 להוריי פנחס ויהודית יוכבד סוסובר (כהן) בעיר ירושלים. קוראים לי כך משום שנולדתי בימי בין המצרים שאז עם ישראל מתאבל על חורבן המקדש ומצפה לנחמה ולגאולה.

משפחתי מנתה שתי בנות וחמישה בנים, כאשר מקומי במשפחה הוא הרביעי. אבי עבד בדפוס, ואמי עקרת בית. בתקופה שבה גדלתי הייתה עניות גדולה אך לא הרגשנו מחסור, להיפך הרגשנו שאנחנו צריכים לתת, ושמחנו במה שהיה לנו. השכונה שבה עברו עלי שנות ילדותי, היא שכונת מאה-שערים הנוסטלגית, היא הייתה מאוכלסת בתושבים ממגוון כל העדות וממדינות מוצא שונות.

בשכונה היה שוק שנקרא "שוק מאה שערים". במרכז השוק היה מקום חנותו של זרח המכונה בפי כל "זרח ביליג ביליג" או "זורח". מימינו הייתה חנות המכולת של ר' מנשה רוזנר, ומשמאלו חנות הירקן של ר' משה כהן. ובאמצע היה יושב זרח על שרפרף, כשלראשו כובע מצחייה, לגופו סינר, ובידיו מונחים פנקס ועט. בשעה שהיה יושב ברומה של מאה-שערים, שואף היה לריאותיו את האווירה המשכרת של החנויות, ולמול עיניו נופו המרהיב של לוח המודעות המתעבה כחומה בצורה, או אז מגיעה אליו רוח השירה והספרות, ומתחיל לשרבט את יצירותיו שזכו להתפרסם בבמות שונות ומכובדות. ביני לביני זונח "זורח" את רשימותיו ומנסה למכור את מרכולתו בעזרת הגבהת קולו בקריאת: "ביליג ביליג" (בזול בזול). הוא מכר כלי בית מכל הסוגים והמינים, החל מפיילעס (קערות) מעשי ידיו ועד לכפית ופותחן שימורים. על פי רוב הוא עסק יותר בכלים שנשברו או התעקמו, חיבור ידית לפח נפט שנשבר או יישור דלי שהתעקם.

לאף אחד לא היה מספיק מעות כדי לקנות כלים חדשים. רוב הכלים נמכרו בעיקר בערבי פסחים, אז קנו מכסה פח לשיש וכדומה. כבר ממרחק רב ידעו לזהות אם "זורח" נמצא באזור, הדי נקישות הפטיש שהכו בחוזק על פח נשמעו למרחקים, והיו אלו לאות ולסימן שכלים חדשים בדרך לתצוגת הענק בחנותו. את מלאכת הפחחות ירש מאביו ר' דוד בלעכער (הפחח), שלמד מקצוע זה בשעה שהגיע לארץ, כשחיפש מקור לפרנסה ולמחיה. הקניה אצל זרח הייתה לעיתים כרוכה בהנחות מפליגות, לא אחת בשעה שקונה היה מתמקח אתו על המחיר היה ממלמל ביידיש: "אם זה ישאר פה ממילא לא ארוויח כלום" ותיכף היה נותן את הסכמתו להנחה. בערבו של יום כאשר שככו הקולות ידעו כולם כי הגיע זמן שעת מנוחה, ובין באי השכונה שקט השתרר, והיום שהיה חלף ויש להתכונן ליום המחרת – יום עבודה, שירה, ודפיקות נוסף.

גדלתי בבית קטן בעל שני חדרי שינה, כאשר חדר אחד מהם שימש כסלון וגם כמטבח. את מצרכי המזון הדרושים למשפחתנו נהגנו לקנות בשוק מאה-שערים, ואת מלבושינו אמי תפרה לנו בעצמה. רק כעבור מספר שנים כאשר אזור "גאולה" התפתח, רכשנו את מלבושינו שם.

נהגנו לשחק בעיקר מחוץ לבית במשחקי חצר כמו: חבל, מחבואים, תופסת, ועוד. מדי שבוע נהגנו לערוך טיול שבתי לבית של סבא וסבתא, טיול נוסף שנהגנו לערוך היה בימי חול-המועד, אז נסענו לטיול בשכונת גבעת שאול. הגענו לשם באמצעות אוטובוס ישן, הסתובבנו בין בתי השכונה וההנאה הייתה מושלמת.

עד גיל ארבע לא הייתה מסגרת חינוכית, ובגיל ארבע הלכתי לגן שהיה סמוך לביתי, שנקרא "בית יעקב הישן", בגן זה דיברו באידיש. לאחר מכן עברתי לגן חובה "בית יעקב" ושם דיברו בעברית. מכיתה א' למדתי בבית-ספר "בית יעקב" שבשכונת בית ישראל. בית-ספר זה היה גדול יחסית, כאשר כל שכבה מנתה שתי כיתות, למדתי בו עד כיתה ח'. היות ומבנה בית הספר היה צר מלהכיל כל כך הרבה תלמידות, התנהלו הלימודים במשמרות, כלומר בבוקר למדו רק כיתות מסוימות ואילו אחר הצהריים למדו בו הכיתות האחרות. אחד מהשיעורים במערכת שלי היה שיעור מלאכה, במהלך שיעור זה למדנו לתפור, לרקום ולסרוג. בכיתה ח' תפרנו חולצות לכבוד מסיבת הסיום של שנת הלימודים ולבשנו אותן. מאד אהבתי להציג ולשיר, היו הרבה שירי ארץ ישראל ובנוסף גם שירים של "להקת פרחי". רק לאחר זמן התפרסמו שיריו של קרליבך. בבית ספרנו לא הייתה ספריה, אך הייתה ספריה עירונית שממנה השאלנו ספרי קריאה, רובם היו על השואה וספרי הסטוריה בכלל.

המשך הלימודים בתיכון היה מותנה בתשלום, ולא לכל הורי התלמידות הייתה אפשרות לממן את הלימודים. בכיתה ח' נערך "מבחן סקר" ומי שהצליחה במבחן זכתה לקבל "סטפנדיה"  להתקבל לתיכון ללא עלות, הצלחתי במבחן וכך התקבלתי לתיכון.

היות ולהורים לא הייתה אפשרות להעניק דמי כיס וכדו', אז בזמני הפנוי אחר הצהריים לימדתי תלמידה שנאלצה להתאשפז בבית הרפואה למשך תקופות, ופגעו ברצף הלימודים שלה. כדי להשלים את הפער הייתי באה לביתה ומשלימה איתה את החומר החסר. בתמורה שקבלתי חסכתי וקניתי עבור הבית מוצרים שונים.

התיכון והסמינר בו למדתי נקרא "סמינר מכון למורות". שם למדתי מכיתה ט' עד לקבלת תעודת ההוראה. כשסיימתי את לימודיי התחלתי לעבוד כמורה תקופה קצרה בירושלים, ולאחר מכן בקריית מלאכי, שם עברתי לגור לאחר נישואיי.

תמונה 1

התחתנתי בחודש אדר בשנת תשל"א, ועברתי להתגורר בקריית-מלאכי בשכונת נחלת הר חב"ד – המכונה בקיצור 'נחל'ה'.

בתחילה הגיעו לנחל'ה עולים חדשים רבים ממדינות שונות ובפרט מרוסיה. בכל פעם שהגיעה קבוצת עולים חדשים, השמחה בשכונה הייתה גדולה. בעקבות העלייה הגדולה מגרוזיה, בוכרה ורוסיה נפתח אולפן לעברית עבורם, במשך תקופה של שנתיים לימדתי באולפן, ובנוסף ללימוד השפה לימדתי גם תנ"ך והיסטוריה. לאחר מכן הוצעה לי עבודה  בבית הספר היסודי כמחנכת לכיתה ח'.

כשהגענו לנחל'ה היא הייתה שכונה קטנה, לא היו בה כמעט בתים. אולם לאט לאט התווספו עוד ועוד תושבים ועולים חדשים ונבנו בתים חדשים. לאחר כשנתיים וחצי טסנו לרבי ושאלנו את הרבי ביחידות: "האם כדאי שנצא לשליחות"? "ואם כן לאן"? ואז הרבי השיב לנו: "היות ששניכם עוסקים בחינוך, השליחות שלכם היא בנחלת הר חב"ד".

סבתא שלי מספרת לי-מוסי כהן

הזוית האישית

סבתא נחמה: נהניתי להיפגש עם נכדתי החמודה, מוסי, ולשתף אותה בחוויות הילדות שלי. זו ההזדמנות להודות למורה המקסימה, מובילת התכנית, אורלי, שהובילה את התכנית וניווטה במקצועיות ובנועם ולמורה דבורה על הסיוע. תודה לקבוצה הנהדרת של הסבתות/ים ששיתפו אותנו בסיפוריהם המרתקים והמחכימים.

הנכדה מוסי: היה לי מאד כיף להיות כל שבוע יחד, ולשמוע על העבר של סבתי, ועל מה שהיה באותה התקופה, ואני מאחלת לה אושר, ועושר בריאות ופרנסה בהרחבה, ושתמיד יהיה לה נחת מכל המשפחה.

סבתא נחמה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי, בשנת 2014. קישור לסיפורה: הזכות לתת.

מילון

סטיפנדיה
מלגה, מענק השתלמות; מענק הצטיינות לתלמיד או לאיש מדע, למימון לימודים ומחקר.

ציטוטים

”עשרה קבין של יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.“

הקשר הרב דורי