מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקיבוץ יחיעם חמש שנים אחרי הקמתו. בתקופה הזאת היו מעט מאוד זוגות נשואים בקיבוץ ומאחר וכך היה "תיאום" ילודה בין הזוגות הנשואים, בכדי ליצור קבוצות ילדים תואמות גיל במערך החינוך של הקיבוץ. אני נולדתי (כנראה מחוץ לתכנית) בתקופה בה לא נולדו בקיבוץ ילדים אחרים. מאחר וכך צירפו אותי לילדים שכבר נולדו, והיו גדולים ממני בשנתיים. כל תקופת ילדותי ובגרותי בקיבוץ יחיעם הייתי הילד הקטן בתוך קבוצת הילדים אליה השתייכתי.

בגיל ארבע התחלתי "ללמוד" בכיתה א' יחד עם ילדי הקיבוץ שהיו בני שש. (מאחר והייתי בן ארבע פשוט הייתי שם ולא באמת למדתי). כשמלאו לי שש התחלתי ללמוד שוב בכיתה א', אבל, בקיבוץ עברון שנמצא במרחק 30 ק"מ מהקיבוץ שלי (יחיעם). שני הקיבוצים משתייכים לתנועת השומר הצעיר ועל דגלם חרוט שיתוף, שוויון, סוציאליזם ואחוות עמים ובהם חינוך משותף – לינה משותפת בבתי ילדים (רחוק מההורים). מאחר ובפועל התחלתי ללמוד בכיתה א' בקיבוץ עברון, היתה דרישה של מערכת החינוך הקיבוצית שאשן בלילה עם הילדים אתם אני לומד בקיבוץ עברון. כל יום הוריי היו מסיעים אותי בערב מיחיעם לקיבוץ עברון, שם היו משכיבים אותי ללינת לילה, נפרדים ממני וחוזרים לקיבוץ יחיעם. לדעתי, הייתי הילד היחיד בעולם שהוריו משאירים אותו ללינת לילה, 40 ק"מ ממיטתם. מעולם הם לא היו לידי כשהתעוררתי מחלום בלהות או כשנזקקתי להם בלילה ובשעות היום. הזמן היחידי שהייתי אתם ועם אחיותיי זה שעתיים, בשעת אחר הצהריים. כך גדלתי והתבגרתי רחוק מהוריי, כשאני נלחם על מעמד בתוך שתי קבוצות גיל שונות המרוחקות פיזית זו מזו. כתוצאה מכך, הייתי בעצם "סוליסט" אחד שמתמודד לבד במצבים שונים של החיים ומוצא לבד פתרונות לבעיות חברתיות ואישיות.

בביתי שלי קיבוץ יחיעם, תמיד הייתי הילד הקטן לצידם של ילדים וחברים המבוגרים ממני בשנתיים. כשעליתי לכיתה יא' הם התגייסו לצבא. מרגע זה את ימי השישי, השבתות והחופשות ביליתי לבד או בחברתם של חיילים בחופשה. אלה היו הרגעים הקשים בחיי, מעולם לא הרגשתי כל כך קטן, בודד ומנותק חברתית בביתי שלי. רציתי להקדים את הגיוס לצבא ולעזוב את הלימודים, העיקר שאהיה חיל כמו בני קבוצתי שהתגייסו לצבא. בכל זאת הצלחתי לשרוד בבדידות שעטפה אותי בקיבוצי שלי, סיימתי את לימודי התיכון ומייד התגייסתי לצבא. מאחר ובני קבוצתי עדיין שירתו בצבא, זה היה יישור קו עכשיו אני חייל כמו כולם.

כל חיי, הייתי בתחרות על מעמד חברתי. החיים עיצבו את אישיותי כמוביל וכסוליסט, תמיד שאפתי להיות הכי טוב ולפני כולם. אם חברי שירתו ביחידות קרביות כמו גולני והצנחנים התנדבתי אני ליחידה המובחרת ביותר בצה"ל, זאת שקיבלה את הכינוי "היחידה" (סיירת מטכ"ל). בחרתי בתפקיד (מגיסט) מתוך הנחה שאהיה שותף לכל מבצע משמעותי שתבצע היחידה. סיימתי את מסלול ההכשרה של לוחם והצטרפתי אל הצוותים הלוחמים. בשלב מסוים התבקשתי ללכת לקורס תצפיתנים ומאחר וסירבתי לצאת לקורס נאלצתי לעזוב את היחידה. עברתי לשרת ב"סיירת גולני" יחידה מובחרת בחוד החנית של צה"ל. כחייל מצטיין שעליו אמר הרמטכ"ל (דוד אלעזר/דדו) איינו מתכופף גם כשיורים עליו השתתפתי בפעולות מעבר לקויי האויב שמרביתם אלומות ולא פורסמו עד היום.

מלחמת יום הכיפורים הפתיעה אותנו כמו את כל המדינה. הסיירת קבלה פקודה (ביום הראשון ללחימה) לעלות בהפתעה על הר החרמון ולכבוש אותו מיידי הקומנדו הסורי שהשתלט על החרמון בשעות הראשונות של המלחמה. בשעה 1:00 בלילה של היום הראשון במלחמה הסיירת הגיעה רכובה על זחלמים עד לרכבל התחתון של החרמון, מבלי שנורה עלינו אפילו כדור אחד. אבל הגזרה הצפונית של רמת הגולן נכבשה על ידי הצבא הסורי שהתחיל לגלוש לעבר קריית שמונה וראש פינה. מאחר ולא היו כוחות המסוגלים לבלום את התקדמות הצבא הסורי, שונתה פקודת הקרב והסיירת סובבה את הזחלמים ירדה מהחרמון והצטרפה לכוחות הבלימה בגזרה הצפונית של הרמה הסורית. קיבלתי פקודה לחסום את ציר ההתקדמות של שלושים טנקים סורים באזור מוצב 106 כשבפיקודי שלושה זחל"מים. במקום צר ותלול (מעבר הכרחי) בו חייבים היו לעבור אותם טנקים סורים. הסתרנו את הזחלמים ומהדלק שהיה במכלים שלהם השתמשנו כמטעני צד מאולתרים.

הקרב היה נראה אבוד מראש, 15 הלוחמים מול שלושים טנקים. בדמדומי בוקר ראשונים כשאנו שומעים בקשר שאלוף הפיקוד נוטש את הרמה, כוחות אחרים בשטח נשברים ונסוגים זיהינו את שיירת הטנקים הבאה לקראתנו. בקשתי אישור נסיגה ודיווחתי על הכוחות של הסורים אשר סביבי. הפקודה הייתה להלחם בכל מחיר ולעצור את התקדמות הטנקים הסורים. שלושה מטוסי קרב הופיעו כמו "מלאכים" ותקפו את הטנקים הסורים. שני מטוסים שלנו הופלו על ידי טילים סורים טייס אחד הצליח לצנוח ואולי ניצל. בהמשך היום בהתגנבות יחידים זחלתי והגעתי למוצב 106 שהיה מכותר על ידי קומנדו סורי. ממוצב זה יצאתי מספר שעות מאוחר יותר עם "זחלם" עמוס בחיילים פצועים אל תאג"ד שהיה בקיבוץ שניר.

רק אלוהים יודע איך הצלחתי לחמוק בין פצצות ה- RPG ואלפי קליעי הכדורים שנורו לעבר רכב החילוץ. רציתי לחזור אל חבריי לנשק במוצב ממנו פיניתי את הפצועים, אבל המוצב כותר לחלוטין ולא ניתן היה לחזור אליו. קיבלתי הוראה "לכנוס" לחניון טנקים באזור "מגדל שמס" ולאבטח את הטנקים שקיבלו במקום זה שירותים של תדלוק וחימוש… באותו לילה הנחיתו הסורים כוחות קומנדו "בברכת רם" שבקרבתנו, אנחנו והטנקים יצאנו להשמידם. אחרי 40 שעות של לחימה ללא שינה ללא מזון – אני בקצה היכולת. זה היה קרב שנמשך שעתיים במהלכו הופלו שני מסוקים סורים כוחות הקומנדו הושמדו ומעט מאוד מהם נפלו בשבי. זה היה קרב כואב עם אבדות גם של כוחותינו. בתום קרב זה (בוקרו של היום השלישי למלחמה) ניתנה הוראה בקשר לכל כוחות הסיירת באשר הם לכנוס אל נקודה מסוימת באזור הכפר "מגדל שמס" שלמרגלות הר החרמון.

ממקום כינוס זה, התארגן בחיפזון על בסיס מודיעין שגוי, ניסיון נוסף של הסיירת להחזיר לידינו את השליטה על הר החרמון. הכוח בו הייתי שותף, היה אמור בהליכה רגלית על קו פרשת המים של רכסי החרמון להתקדם ולטהר את השלוחות השולטות על הכביש האחד והיחיד המוביל אל מוצב החרמון, כביש שנסלל בשליש גובה המדרון, עליו יוכל לנוע כוח משוריין הכולל טנקים במטרה לכבוש את מוצב החרמון. הכוח אתו לחמתי נע באטיות מסלע לסלע עם ציוד קרב כבד על הגב. בשלב מתקדם (אזור המוצב התחתון) גלינו מספר חיילים עם מדי צהל ונשק צהלי ושטח נחות, היינו בטוחים שאלה הם חיילים שלנו שהצליחו להימלט ממוצב החרמון בעת כיבושו. הפקודה הייתה שלא לפתוח באש מכיוון שלא היה ברור מי חייל סורי ומי  חייל ישראלי, גורם ההפתעה לא היה בידינו התחלנו לגלוש לעברם, כשאנו נמצאים במקום נמוך וגבעות שולטות סביבנו נפתחה עלינו אש מכל הכיוונים.

הבנו שנפלנו לתוך מלכודת, החיילים שהיו לבושים במדי צהל היו סורים, הקרב היה ממושך ושקט, קרב של צליפות. צלפים סורים בעמדות נסתרות צולפים בנו כבמטווח ברווזים. תוך זמן קצר בגלל תנאי השטח והקרב התפזרנו כך שאף אחד מאיתנו אינו רואה או יודע את תמונת הקרב האמתית. אני הייתי בקשר עין רק עם שניים או שלושה מחבריי. מספר הנפגעים הרוגים ופצועים של חבריי היה גדול, וגדל מרגע לרגע…האש הדלילה מצדינו שיקפה לכוחות הקומנדו הסורי שסביבנו את מצבנו הגרוע. ברגע זה הם (הסורים) התחילו להסתער לעברנו בצעקות "אטבח אל יהוד". עכשיו יכולנו לראות את אותם חיילים סורים נסתרים. חבר שלצידי נפגע בצוואר, עזרתי לחובש לעצור את שטף הדם…

שלושה חיילים סורים הסתערו לעברנו במרחק עשרים מטר, החובש המשיך בעבודתו ואני לבד ניהלתי קרב מול אותם חיילים סורים, פגעתי בשניים מהם השלישי פגע בי. נפגעתי מכדור דום דום בגבי (חלק מהקליע נעצר על דופן הריאה בלי לפגוע בי). המכה הייתה עצומה והעיפה אותי אל מחוץ למסתור שהגן עלי. כדור דום דום נוסף השבית אותי לחלוטין וריסק את מרפק יד ימין שלי הנשק שלי הועף מעוצמת הפגיעה. זעקתי "נפצעתי" וזחלתי אל נקודת מסתור. החובש שסיים את חבישת חברי ניסה להגיע אליי אך נפצע גם הוא והושבת… חסרי אונים פצועים הסתתרנו בין הסלעים. ענן גדול כיסה לפתע את ההר ויצר ערפל… בחסות הערפל ניתנה הוראת נסיגה. חובש שני הגיע אלי חסם את שטף הדם בידי בעזרת שרוול חולצתו כי התחבושות אזלו… החובש שאל אותי האם אני יכול לסגת בכוחות עצמי, כי אין מי שיפנה את החובש הפצוע שלצידי (החובש החליט את מי מהפצועים יפנו על פי הסיכוי שלהם לשרוד) אני החלטתי שאצליח לפנות את עצמי למען הפינוי של החובש הפצוע שלצידי. נשארתי לבד בשטח…שש שעות מאוחר יותר נאספתי על ידי כוחות נסוגים על הכביש המוביל אל החרמון במרחק שניים וחצי ק"מ מהמקום בו נפצעתי.

איני יודע ואיני זוכר איך למה וכמה הגעתי לבד למקום זה. הדבר אותו אני זוכר, התעוררתי  לרגע כשאני שכוב על גופות הרוגים… כך הגעתי אל התאג"ד בקיבוץ שניר.

שם קיבלתי עזרה ראשונה, ראשונה מרגע פציעתי. סמי הרגעה (מורפיום) טשטשו את הכאב וגם אותי כך פוניתי לבית החולים בצפת. תהליך השיקום נמשך חודשים ארוכים.

חמש שנים לאחר אותה מלחמה התנדבתי להמשך שירות מילואים בצה"ל. נלחמתי בלבנון בשנת 1982, תשע שנים אחרי אותה מלחמה. השתחררתי ממילואים בגיל חמישים. נתתי את הנשמה ואת הלב לקיומה של המדינה בגאווה וללא חרטה.

הלוואי ונכדיי לא ידעו עוד מלחמה, כך קיוויתי שיהיה גורל ילדי, אבל בנותי המשיכו את דרכי ואת המורשת, ביתי הגדולה (אמא שלי) שירתה כפקידה פלוגתית בגולני במהלך הקרבות בלבנון… ביתי קטנה התגייסה ליחידה קרבית מעורבת של לוחמים ולוחמות (קרקל).

הזוית האישית

סבא גלעד: חוויה גדולה של שיתוף שאינה דומה לשום תהליך אחר בתחום המשפחה. הישיבה הממוקדת מטרה, אינה דומה לדפדוף באלבום. האפשרות להעביר לנכדתי את האני שלי, להיחשף ולחשוף את עצמי בדרך בלתי אמצעית.

רוני: נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבא. הסיפור שלו עניין אותי מאוד, אני שמחה שעשינו זאת ביחד. למדתי להכיר את סבא לעומק.