מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית אפק, נולדתי באוקטובר ב- 1947 (שנת תש"ח) בקריית חיים להוריי, חסידה ועמנואל בית יוסף, ולאחותי הבכורה מיכל. הוריי הם ילידי הארץ.

אריק הוא דודי מצד אמי, שנהרג במלחמת השחרור בקרב סן סימון בקטמון ב- 30.04.1948 בהיותי כבת חצי שנה. דמותו ליוותה אותי במשך חיי. הוא היה תמיד אהוב ונערץ, חלק בלתי נפרד מהמשפחה: נוכח נפקד.

אריק נולד בירושלים בתאריך 5.01.1923  להוריו בת שבע (סבתי) ואברהם חייקינד. והיה אחיה הצעיר של אמי, חסידה, שנולדה שנה וחצי לפניו. אברהם, אביו, היה מבוקש על ידי הבריטים בשל הברחת כספים ונשק לטובת ההגנה, הוא הוברח לאירופה ונעלם זמן קצר לאחר הולדת בנו. אריק ואחותו חסידה (אמי) התחנכו בפנימיית בן שמן. כשאריק היה כבן 10 אמו התחתנה עם מרה טוקצ'ירוב שהיה לילדים כאב, אחותם אילנה נולדה שנתיים אחר כך. המשפחה התגוררה בקריית חיים.

ביום שלאחר השביעי של פסח, יום נפילתו, נהגה המשפחה מדי שנה לעלות לירושלים לפקוד את קברו. נסיעה מהקריות לירושלים הייתה אירוע מיוחד, עצוב ומרגש כאחד. בסיפורי אשתף אתכם במסע המשפחתי שהתקיים, כאמור, מדי שנה.

המסע התחיל בקריית חיים שם גדל אריק ושם גרתי עם משפחתי. מונית גדולה המתינה ליד שער הבית, השכם עם שחר. בעודי אפופה בקורי שינה, נכנסתי עם אמי ואחותי פנימה ופנינו מועדות לחיפה. סבי, סבתי ודודתי אילנה עברו לחיפה לאחר שאריק נפל. עלינו לכרמל לאסוף אותם משם. בסלון ביתה של סבתי על המזנון עמדה כל השנים תמונה של אריק. תמונה זו נצרבה בתודעתי כייצוג שלו. ליד התמונה היו מונחים אותות  ועיטורי גבורה, מעין פינת זיכרון קבועה. ביום הזיכרון דלק בה נר.

התמונה של אריק מפינת הזיכרון בבית     

    התמונה של אריק ומשפחתו

המונית, על שבעת נוסעיה, פנתה לעיר התחתית, שם הצטיידנו בפיתות, לאחר שבוע של אכילת מצות. בשנים הראשונות לקום המדינה, הלחם לא היה בנמצא בימי החג ורוב היהודים אכלו רק מצות. מצוידים כהלכה וערניים יותר, עלינו על כביש 4 כשפנינו לכיוון השרון. בתקופה זו של השנה האביב שורר בארץ, הנוף ירוק והכל פורח מסביב. הפרדסים שהופיעו בצידי הדרך, מלווים בריח פריחת ההדרים, בישרו על כניסתנו לאזור השרון. זה היה קטע הדרך האהוב עלי ביותר, שבו התמסרתי דקות ארוכות לניחוח העוצמתי המשכר. הגענו למושב בני דרור שבעמק חפר, בשרון. אריק היה בין מייסדי המושב. הוא וחבריו הגו את רעיון הקמת הישוב בשנת 1941 כשהתגייסו ליחידה העברית של הצבא הבריטי, בפלוגת הנדסה וחימוש 544. רובם היו טכנאים בהשכלתם, הם תכננו ישוב שהתבסס על חקלאות ותעשייה ושמו מביע שאיפה לחופש.

כשהמלחמה הגיעה לאיטליה הם הועברו לשם ונחשפו לסיפורם של הפליטים היהודים מהמלחמה וממחנות הריכוז. רובם נרתמו למשימת ההעפלה לארץ. אריק השקיע את כל כוחו ומרצו למשימה ושימש כאלחוטן באוניות המעפילים. במכתביו לאמו כתב: "נעשים כאן מאמצים עצומים לסייע להם (לפליטים) ולהעמידם על רגליהם. אני עוזר קצת ותהיה זו בגידה אם אסתלק עכשיו לפינתי ולחיי הפרטיים". לבסוף חזר אריק ארצה עם הספינה: "שבתאי לוז'ינסקי" (סוזאנה) שהצליחה לנחות בחוף ניצנים. השיר "שושנה שושנה" שנכתב על ידי חיים חפר מספר את סיפורה של הספינה. בתום תפקידו במפעל ההעפלה, הוא חזר למושב בני דרור שהוקם במאי 1946 והתמסר לארגון כוחות ההגנה באזור תל מונד כולו.

האנדרטה במושב בני דרור (מרחוק) 

האנדרטה במושב בני דרור (מקרוב)

החברים של אריק חיכו לבואנו. הם חיבקו את סבתא והרעיפו עליה ועל כולנו הרבה חום ואהבה. הם העמיסו זרי פרחים שגידלו במושב על טנדר והתיישבו מאחור. עכשיו היינו שיירה קטנה של שני כלי רכב, בדרך העולה לירושלים.

בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, התגייס אריק לגדוד הפורצים של חטיבת הראל ועלה לירושלים. הוא שימש כחבלן ותרם את חלקו בפריצת הדרך לירושלים וזו הדרך בה אנו נוסעים. בשביעי של פסח תש"ח, השתתף בקרב הגורלי על מנזר סן סימון בקטמון כחבלן. לאחר שפרץ פתחים ויצר מעברים מוגנים מאש האויב, עלה לגג המנזר וזרק משם רימונים על האויב שניסה להתקרב. המפקד קרא לו לרדת אבל הוא נשאר עד שפגע בו פגז. הוא זחל פנימה וכולם הבינו ששעתו קרבה. הוא ביקש מהחובש שיטפל בפצועים אחרים כי לו לא היה סיכוי. הוא מת באותו יום בירושלים, העיר בה נולד, ונקבר בקריית ענבים.

באחד ממכתביו לאמו כתב: "אני מבין יפה, אימא, את הכאב שמעוררים בך בחורינו הנופלים בקרב, גם בנו מעורר הדבר צער רב, אך זה המחיר שהוטל עלינו לשלם. לא תהא זו הפרזה אם אומר לך כי מוטב בזמן כזה להיות אם לבחור שנפל בקרב מלהיות אם לשרץ משתמט. ומדרך העולם כל הסבל נופל על האמהות…".

באנדרטה בקריית ענבים, ליד תמונתו נכתב: "כרע נפל כארי וכלביא מי יקימנו" (במדבר כ"ד ט' פרשת בלק. המילה "רבץ" הוחלפה במילה "נפל" וכך גם המשמעות שונתה).

המצבה מעל קברו של אריק בקריית ענבים

ניר, אחותו תמר ואחיו יובל, ליד המצבה בקריית ענבים (30.04.2017)

השיירה הקטנה שלנו מגיעה ללטרון וממשיכה לשער הגיא. המשוריינים השרופים מלווים אותנו לצדי הדרך על צלעות ההר. במונית משתרר שקט מעיק. השיר על "באב אל וואד" מתנגן בלב. צומת חמד – וכבר מגיעים לבית הקברות של קריית ענבים. הרכבים חונים. החבר'ה קופצים מהרכב. חלקם מטפלים בפרחים וחלקם תומכים בסבתא. אנחנו עולים, בחרדת קודש, לחלקת בית הקברות הצבאי. מניחים פרחים על הקבר של אריק ועל קברי חבריו לקרב. התמונה של סבתא, יושבת על הקבר, נצמדת אל המצבה הקטנה, מחבקת אותה ובוכה, חקוקה בזיכרוני.

בשלב זה מגיעים עוד הורים ואחים שכולים ושואלים זה לשלומו של זה ומספרים בלחש על יקיריהם, והנה מגיע הרב הצבאי והאנשים מתקבצים על הרחבה הקטנה בצל האורנים והנה 'יתגדל ויתקדש והנה אל מלא רחמים' וקשה להכיל את העצב. רק הגאווה בגבורתם והאמונה בצדקת הדרך מקילות מעט. וכך מדי שנה בשנה.

ועם השנים מתמעטים קרובי הנופלים המגיעים בסוף החג. ההורים נחלשים, גם סבתא חלתה ולא יכלה לעמוד יותר בנסיעות. ואחר כך דור האחים הפסיק להגיע. הכביש לירושלים התרחב והנהיגה בו נעשתה מהירה ונוחה יותר. רק משוריינים בודדים נשארו בצדי הדרך. עכשיו בני המשפחה שלי ושל אחותי פוקדים את הקבר בהזדמנויות שונות. מגיעים בני הזוג שלנו, ילדינו ונכדינו. בנה הבכור של אחותי נקרא הראל, על שם החטיבה.

בת שבע ומרה טוקצ׳ירוב, עם נינם הבכור, הראל, שנקרא על שם החטיבה בה שירת אריק

ערן, בנה של דודתי אילנה, שגר בארה"ב, פוקד את המקום עם אשתו ובניו בביקוריהם בארץ. וכך נשמר עוד סיפור ישראלי על הקמת מדינת ישראל ועל החיים בה בראשית דרכה. סיפור על הקרבת היחיד, המחיר ששלמה המשפחה והעברת הזיכרון מדור לדור.

לינקים ומקורות מידע:

סיפור קרב קטמון

האנדרטה לנופלי הפלמ"ח בקרב קטמון

בית הקברות הצבאי בקריית ענבים וסיפור האנדרטה

השיר שושנה שושנה של חיים חפר וקשרו לספינת המעפילים

השיר שושנה שושנה:

השיר באב אל וואד:

ינאי, ש' ואלמוג,י' (2001). השערים פתוחים, אסופת זכרונות

קרן פלי"ם, תל אביב, 250-251.

מילשטיין, א' (2011). דרך רבין ומורשתו, פרק 17, לרצוח את הפצועים ולברוח. שרידות.

הזוית האישית

ניר: למדתי המון על ההיסטוריה של המשפחה והיה לי כיף מאוד. נהניתי משיתוף הפעולה עם סבתא שלי, אני ממליץ על התוכנית בחום.

אירית: התכנית אפשרה לי זמן איכות עם נכדי, והיצירה המשותפת יצרה קרבה בינינו. כדי לכתוב את הסיפורים העמקתי באירועים וגיליתי פרטים חדשים ומפתיעים על ההיסטוריה המשפחתית וההיסטוריה של ארץ ישראל.