מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בטריאסטה שבאיטליה, כשהייתי בת שלוש הגעתי לישראל וחייתי בה עד גיל שמונה. נאלצתי לעזוב את איטליה מאחר והייתה זו מלחמת העולם השנייה {1941 עד 1946 }. אבי נשאר באירופה לטפל בעסקיו ואילו אנו הגענו עם אימי ארצה. אני ושתי אחיותיי נסענו במשך עשרה ימים ברכבת עד שהגענו למשפחה שלנו שגרה בארץ. חיינו  חמש שנים ללא אבא ולא ידענו מה עלה בגורלו.

איחוד משפחתי

למדתי בילדותי בארץ ישראל ברמת גן מגיל הגן ועד אמצע כיתה ג'. בגיל שמונה פגשתי את אבי בתחנת הרכבת של העיר רחובות (מאי 1946). באותו היום הלכתי עם בן דודי שאמר לי לעצור ולחבק את אבא שלי. ברגע זה משפחתי התאחדה וחזרנו כולנו יחד לאיטליה. חזרתי לאיטליה בכיתה ד'. למדתי באיטליה איטלקית, אבל קיבלתי שיעורים פרטיים בעברית בבית ועם הרב בבית הכנסת. בגיל 12 בחג השבועות חגגתי בת מצווה עם אחותי וחברה. אני זוכרת, את החפצים שהיו בביתי באיטליה: בובות, מונופול ולוטו. כמו כן, קראתי ספרים שעזרו לי ללמוד איטלקית כמו: "פינוקיו" "והלב". היו לנו חפצים שסימלו את הקשר לארץ ישראל, כמו קופסת הקרן הקיימת בה תרמנו כסף שמאוחר יותר נשלח כתרומות לארץ ישראל. עד היום קופסא זו נמצאת בביתי.

אחד הסיפורים הזכורים לי מילדותי הוא שביום הולדתי העשירי, שכבתי עם אחותי הקטנה בבידוד רפואי שנמשך ארבעה שבועות בשל מחלת ילדות מדבקת ביותר (שנית). אני זוכרת שאבא נכנס ומסר לי מתנה ליום ההולדת, את השעון הראשון שלי. שמחתי מאד והייתי מאד גאה. במהלך המחלה דיברתי עם אחותי הגדולה ועם בני המשפחה דרך החלון .למזלי הרופא שטיפל בנו היה סבא שלי.

הקמת מדינת ישראל

באותה השנה הייתה החלטת כ"ט בנובמבר 1947. ברדיו הודיעו על ההצבעה באו"ם לטובת חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. בביתי בטריאסטה הצטופפנו מסביב לרדיו מחאנו כפיים לכל מדינה שהצביעה בעדנו ושתינו לחיים.

בשנת 1958 עליתי לארץ עם אחותי כי רציתי להגשים את חלומי. כשעליתי לארץ לימדתי איטלקית בגימנסייה הרצלייה ולמדתי באוניברסיטה העברית. כעבור כמה שנים בין תלמידיי הופיע סטודנט מארגנטינה, חנן עולמי, שנשלח מקיבוץ "מפלסים" שהוא וחבריו ייסדו בנגב. בינואר 1963 התחתנו ויחד החלטנו שברצוננו להקדיש את חיינו "לתפארת מדינת ישראל"- בן זוגי חנן הצטרף לשירות החוץ של המדינה. במהלך שלושים שנה הסתובבנו בעולם, אני, חנן ושני ילדינו גיא וריקי. חיינו בוונצואלה, ברזיל, וושינגטון, קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס ופנמה. בכל מעבר לשליחות בארץ חדשה, ילדינו נאלצו להחליף בתי ספר וללמוד שפות חדשות: ספרדית, פורטוגזית ואנגלית, כמו כן, להכיר חברים חדשים כל פעם מחדש. רכישת השפות סייעה לילדיי בהמשך  בלימודים הגבוהים ובעבודתם.

למרות הפרידה ממקומות שונים והקשיים שליוו את ההסתגלות, חווינו רגעים מיוחדים ובלתי נשכחים. אחד מהארועים המרגשים שנחרטו בזכרוני היה בריו דה זנרו, ברזיל, כאשר הכדורגלן "פלה" זכה עם נבחרת ברזיל בפעם השלישית בגביע עולם, וכל אנשי העיר חגגו בהתלהבות ובהתרגשות. הרחובות היו מלאים באנשים שמחים שרקדו ושרו שירים.

ארוע נוסף, הוא חגיגת העצמאות מדובר בארוע שהתרחש מדי שנה בחגיגת יום העצמאות של ישראל בבית השגריר. בארוע  השתתפו נשיא המדינה המארחת, שרי הממשלה ואנשי תרבות יחד עם תנועות הנוער הציוניות ונכבדי הקהילה היהודית. הכיבוד שהוגש היה על טהרת המטבח הישראלי. מיותר שאציין כמה עבודה, דאגה והכנות נדרשו להכנת כל אירוע. מדי שנה ביום העצמאות נשלחו לבית עשרות אלפי פרחים.

אני עדיין מתרגשת כשאני נזכרת ברגע שהגיע לידיי מסר מוצפן שפענחתי בשנת 1969. מסר שהודיע כי גורם עוין מבקש לפגוע בדוד בן גוריון בעת הרצאתו על התנ"ך בריו דה ז'נרו "והודות לי" נמנעה ההתנקשות באורח.

כמו כן נעים לי להיזכר ביום בו משפחתי נסעה לשדה התעופה בוושינגטון להפרד מהשגריר יצחק רבין. לפני המראתו נעלם הבן שלי, גיא בן ה – 10 וחזר כולו אדום מהתרגשות עם חבילה קטנה בידיו: בכספו קנה כדור בדולח ובו מבנה הבית הלבן כמתנת פרידה לרבין. למען האמת רבין עצמו מאוד התרגש.

חוויה משפחתית שהיא במיוחד יקרה לי היא בת המצווה שחגגנו לבתנו ריקי בפנמה בנר חמישי של חנוכה בבית הכנסת של הזרם קונסרבטיבי. כאשת שגריר, התמזל מזלי ויכולתי ללמד היסטוריה של עם ישראל בקהילה היהודית ולהרצות על ישראל באוניברסיטה לקהל שונה וסקרן. כמו כן, במהלך 30 השנים בשרות החוץ  עבדתי בעבודות נחוצות בשגרירויות, כגון: מזכירות ופיענוח מסרים וזאת לצד עיסוקים שהשליחות חייבה – אירוח, קבלות פנים לאורחים נכבדים, הופעות ואירועים. עם זאת יש לציין כי שליחות בעלי דרשה ניידות, הסתגלויות, שינויים שלי ושל הילדים ומנעה ממני לפתח את הקריירה האקדמית שחלמתי עליה והיא  להיות חוקרת ומרצה בשפה וספרות איטלקית.

הזוית האישית

אניטה עולמי: היות אנחנו מתקרבים לסיום הפרוייקט ברצוני להודות לכם: מעיין, יערה, אור ואורי על ההזדמנות הנפלאה שהענקתם לי להעלות בפניכם כמה חוויות משמעותיות בחיי. אני רוצה להדגיש שהמניע המרכזי להשתתפותי בתכנית זו היא התקווה שתרומתי תגיע גם לידי ששת נכדיי: מאיה(20), עומרי(כמעט 19), רוני(כמעט 18), נועם(14), תומר(כמעט 14), עמית(9).

אורי: מאוד נהנתי לעבוד עם חבריי ואניטה, למדתי הרבה מניסיון חייה של אניטה ואני אנסה ליישם את מה שלמדתי בעתיד שלי.

אור: מאוד נהנתי לעבוד עם החברים שלי ועם אניטה למדתי דברים חדשים רבים ואני מקווה שהם יעזרו לי בחיים.

יערה: מאוד נהנתי ולמדתי מאניטה המון! התרגשתי  מסיפוריה ונהנתי להכיר חברה נוספת שסיפקה המון אהבה. נהנתי ללמוד גאוגרפיה וללמוד מניסיון חייה. הייתי באיטליה ועכשיו אני מרגישה אותה יותר מקרוב.טיילתי בכל העולם דרך הסיפורים.

מעיין: נהנתי לשמוע מסיפורי חייה של אניטה וללמוד איפה היא חייה ובמה היא עסקה בחייה, למדתי המון ממנה (גם על גאוגרפיה).