מאגר סיפורי מורשת

סבתא פרידה מגן מספרת לנכדתה רעות שירה את סיפור חייה של אמה חביבה רג'ואן.

הסיפור אירע כשאני, פרידה, ילדה בגיל 3-4, בשנת תש"ז – בעיר בצרה שבעיראק.

אמי חביבה מספרת: "פרשתי שמיכות על רצפת הקרון, השכבתי את ששת ילדי, מגוננת עליהם משודדי דרכים חגורים בשבריות ומבטיהם מזרי האימה נעוצים בנו, בי, אישה יהודיה צעירה מאוד ויפיפיה. אני נתונה לחסדי ה'!

רעש שקשוק הגלגלים, הרכבת דוהרת מבצרה לזאכו. "אל תפחדי אחותי, מי שיגע בך יש לו עסק איתי! לכי לישון, אני כאן!" קרא לעברי מושיעי, בן אצולה, שפרש את חסותו עלי עד סוף המסע. המסע לזאכו, עיר בגבול עירק טורקיה, לשם הגלו את בעלי אברהם. אוי, ריבונו של עולם, הכל יכול היה להיות אחרת אילולא המכתב….

נים לא נים, חולפים הזיכרונות מול עיניי. חופה, שמלה לבנה, נערה בת 15, אני, נישאת לאברהם מנהל סניף הדואר הראשי בבצרה. בן למשפחה ענפה, פטריוטית, כולם גרו בבית גדול אחד, בין קירותיו קמה והתארגנה המחתרת היהודית הציונית. ואני חלק ממנה, אני התצפיתנית, יושבת בכניסה לבית ומאותת לחברי המחתרת שהדרך פנויה ואפשר להיכנס, לקחת את הנשק מתוך מחבוא שהיה מתחת לתנור החימר הגדול ולצאת ליערות להתאמן.

ב"ה גם התינוקת נרדמה, אני מכסה את הילדים, מרשה לעצמי להירגע מעט. ונזכרת בשמחה שחשנו כאשר הדלקנו במסתור את נרות החנוכה. כמה עידוד וכמה תקווה הפיחו בנו השלהבות המרצדות. כמהים היינו לרגעים כאלה!

אך רגעי החסד נשזרו בין מאורעות לא פשוטים, כמו הפרידה החשאית מבן הדוד אליהו וחבריו למחתרת, שהוברחו לארץ ישראל ב"מבצע מייקלברג". (היה זה מבצע להעפלה בדרך האוויר, שיזמו אנשי המוסד לעלייה ב' בחודשים אוגוסט וספטמבר 1947. במסגרת המבצע, שהתקיים בתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שני מטסים בהם הובאו כמאה עולים מעיראק). אנו, שנותרנו בעיראק, דאגנו לנקות את עליית הגג ולשרוף את כל החומר הכתוב השייך למחתרת.

בחדר השינה עומדים ה"מוח'אבראת" – הבולשת העיראקית, בראשם המוכתר. עורכים חיפוש בביתנו. לבותינו דפקו בחוזקה כשאנשי הבולשת עלו לעליית הגג. מה יהיה? האקדח!!! אקדחו של בעלי הוחבא בסליק נסתר בעלית הגג. אני נושאת תפילה חרישית לבורא עולם. אנא ה'…

נס גלוי – הקב"ה סימא את עיניהם. כלי הפסח והכיסויים לחמין שהיו בעליית הגג צברו אבק רב, עוררו בקרב אנשי הבולשת את התחושה שהמקום מוזנח ורגל אדם לא דרכה בו זמן רב. ב"ה הם ירדו חזרה.

ולפתע, כיודעים ובקיאים, ניגשו לכיוון ארון הספרים, מחפשים את "המכתב" שנשכח בספר התנ"ך ולא נשרף עם כל הכתבים שהגיעו מארץ ישראל למחתרת. את המכתב מארץ ישראל שלח הדודן אליהו ומסר לעו"ד מועלם, שהיה איש הקשר בין המשפחות בעיראק והבנים בא"י. מסיבה לא ברורה את החזרה מארץ ישראל עשה עורך הדין דרך לבנון ושם שלשל את המכתב לתיבת הדואר. המכתב נתפס על ידי המוח'אבראת, הבולשת בלבנון שהכינה מיקרופילם ושלחה לעיראק. כל מי שהוזכר במכתב נשלח לכלא ל חמש עד שבע שנים. בעלי, אברהם, שמנהל הדואר דיבר בשבחו הוגלה לזאכו ואני עם הילדים בדרכנו לבקרו.

המסע הסתיים, הגענו לזאכו, שהינו שם שלוש שנים. במבצע "עזרה ונחמיה"  זכינו לעלות ב"ה לארץ הקודש".

סבתא ואני מבשלות יחד

הזוית האישית

רעות: חודשים אדר – ניסן, היו מאופיינים בחוסר וודאות, חוסר בהירות, לימודים אינם מתקיימים כסדרם, חג הגאולה מתקרב, אך תחושה של גלות מרחפת באוויר. יש הגבלות על יציאה מהבתים ושהיה בבתים של אחרים. כל זה בשל נגיף חדש, מדבק מאוד שמסתובב בכל העולם. את סבתא הזמנו לביתנו, שלא תהיה לבד. את הזמן הפנוי למכביר ניצלנו לטיולים/ הליכות, במרחב הפתוח (תוך שמירה על ההגבלות הנדרשות) ובדרך שמענו מפי סבתא שפע של סיפורים על ההיסטוריה המשפחתית. האישה האמיצה, האמא הנחושה בסיפור שקראתם, הינה סבתא רבתא שלי – חביבה ז"ל, אותה זכיתי להכיר, רק דרך הסיפורים.

תש"פ – רחובות, ישראל