מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר אביב מכיתת ו' פטל בבית ספר פרחי המדע ברחובות, סבי בחר לספר לי את הסיפור של הקמתה של תוכנית החלל הישראלית.

כך סבי מספר: "שמי חיים רוסו, תכנית החלל הישראלית היא תכנית שהייתה לי הזכות להיות מהמקימים שלה. בשנות השישים החל המירוץ לחלל בין ארצות הברית ורוסיה, שתי המדינות האלו שיגרו לווינים לחלל, בהתחלה עם בעלי חיים בתוך הלווין ובהמשך גם עם בני אדם.

כאשר ארצות הברית שיגרה חללית לירח שהיו בה שלושה אסטרונאוטים, במשך כל שנות השבעים לא הצטרפו עוד מדינות לפעילות בחלל חוץ מצרפת. בתחילת שנות השמונים התחילו דיונים בישראל על בניית לווין שיכול לצלם, שישוגר לחלל ויעביר לישראל תמונות.

הסיבה העיקרית לבניית הלווין הייתה ביטחונית, לעקוב אחר הפעילות הצבאית מעבר לגבול. בישראל זכרו את ההפתעה הגדולה כשצבאות מצרים וסוריה פלשו לישראל בתחילת מלחמת יום הכיפורים. לווין ישראלי שיוכל לצלם מעבר לגבול יכול היה לתת התראה מוקדמת והתכוננות של צה"ל במקרים כאלו. בשנת 1983 החליטה ממשלת ישראל לבנות בסודיות רבה לווין עם יכולת צילום שתהיה גבוהה מאוד. תכנית כזו כללה שלושה מרכיבים: משגר שיקח את הלווין ויניח אותו בחלל בגובה של כ- 600 מ', לווין כמובן ומצלמה איכותית. עד אותו הזמן לא היה לישראל ניסיון במערכות חלליות וגם בעולם היכולת הייתה מאוד קשה ומוגבלת.

על חברת אל-אופ הוטלה המשימה לבנות את המצלמה ללווין. באותו זמן ניהלתי את קבוצת הפיתוח באל-אופ. מתוך קבוצה זו נבחרו האנשים שעסקו בתכנון. האתגרים היו עצומים:

• לא היה בארץ שום ניסיון בבניה של מערכת המיועדת לחלל. לא היה כלל ידע כיצד מצלמות שנבנות על כדור הארץ יפעלו בחלל ובכלל האם יצליחו לשרוד את הזעזועים בעת השיגור עצמו. בגלל הסודיות של הפרויקט נאסר עלינו לקבל ייעוץ או ידע מגורמים בעולם שכבר היה להם ניסיון.
• הדרישות מן המצלמה היו חריגות. נדרשנו לתכנן מצלמה שתהיה באיכות של המצלמה הטובה ביותר שהייתה קיימת עד אז. נדרשנו לספק תמונות המאפשרות לגלות אנשים על הקרקע מגובה של 600 ק"מ (תארי לעצמך מצלמה המוצבת על החרמון ורואה אנשים על החוף באילת). כל זאת כשאין לנו כלל ידע בתחום. יותר מזה, אם המצלמות האמריקאיות והצרפתיות המוכרות שקלו כ 250 ק"ג אנחנו נדרשנו לתכנן מצלמה שתשקול רק כ- 30 ק"ג.
• התקציב שהוקצה לפרויקט על ידי הממשלה היה בערך 20% מהתקציב בארה"ב או בצרפת. רבים בחברה חשבו שאין שום סיכוי להצליח בתוכנית וחשבו שעלינו לחזור לממשלה ולוותר או לדרוש הקלות בדרישות.

אבל, אנחנו אנשי הפיתוח, החלטנו להתמודד עם האתגרים ויצאנו לדרך. התכנון ארך כ- 10 שנים. היו הרבה עליות ובעיקר הרבה ירידות לאורך הדרך. נדרשנו לפתרונות חריגים שלא היו מוכרים עד אז בעולם. עשרות מהנדסים השתתפו במאמץ. בשנת 1995 שוגר הלווין הישראלי הראשון עם מצלמה חללית. חששנו שהמצלמה תתפרק בעת השיגור, חששנו שגם אם תגיע לחלל היא לא תתפקד בביצועים שנדרשנו לספק, וחששנו שגם אם תעבוד היטב היא תתקלקל לאחר כמה חודשי פעילות (התחייבנו שתעבוד ללא תקלות לפחות שלוש שנים). ביום השיגור לחלל כולנו היינו במתח עצום. בסופו של דבר המצלמה שרדה את השיגור, סיפקה לנו בכדור הארץ תמונות באיכות מעולה (יותר טוב מהדרישה) והמצלמה שרדה בחלל בביצועים מלאים עד סוף שנת 2000, כלומר חמש וחצי שנים.

היה זה סיפוק עצום לכל אנשי הצוות. מאז נבנו עוד מעל 10 מצלמות כשכל מצלמה נוספת טובה יותר מקודמתה. עד היום לישראל יש איכות צילום מהחלל שנייה בטיבה בעולם (רק המצלמות האמריקאיות עדיפות).

משפט של חיים רוסו: כאשר משלבים מצוינות מקצועית, עם נחישות ועקשנות בלתי מתפשרת תוך חשיבה מחוץ לקופסה אין גבול ליכולת שלנו בארצנו הקטנה גם מול הענקים בעולם."

חיים רוסו מציג את דגם מצלמת החלל לנשיא המדינה

הזוית האישית

חיים רוסו: סיפור זה הוא דוגמא להישגים הנפלאים של התעשייה הישראלית. זה נושא מאד מובהק אבל לא היחידי בו חברות ישראליות מצליחות להיות פורצות דרך ולפתח מערכות מתקדמות יותר ממה שמושג בעולם. כאשר משלבים מצוינות מקצועית, עם נחישות ועקשנות בלתי מתפשרת תוך חשיבה מחוץ לקופסה אין גבול ליכולת שלנו בארצנו הקטנה גם מול הענקים בעולם. נוהגים לומר שאם מתקיימים התנאים האלו אפילו השמיים אינם הגבול. בתכניות של מערכות חלליות יש לביטוי זה משמעות מיוחדת.

זה כיף גדול לספר לנכדתי את הסיפור אבל זה לא פשוט. הנושא מחייב שימוש במושגים שלא תמיד מוכרים לצעירים ולכן לא הכל היה ברור ומדויק. אבל התרשמתי שאת המסר העיקרי והלקח שלי לגבי המצוינות הנחישות והחדשנות הצלחתי להעביר.