מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לצאת מהקן ולהבנות

אני ושירה בגינת אולפנת עפרה
אני וחווה ביום חתונתי 2 נשים וסיפור אחד.
דור אחד מפריד בין סיפורי הנערות סיפורן של 2 דמויות מקבילות בערך באותו הגיל עם ניסיון כל כך שונה.

לצאת מהקן ולהיבנות

דור אחד מפריד בין סיפורי הנערות – סיפורן של שתי דמויות מקבילות בערך באותו הגיל עם ניסיון כל כך שונה.

העולם וזמנו מכתיבים לפעמים את הגורל. בסוף, הנערה עם השמלה השחורה החדשה, שעולמה מאיר לה פנים. פוגשת בנערה אחרת בבגד פסים של מחנה אושוויץ כשכל עולמה חרב ודאגתה היחידה היא איך לנשום את הנשימה הבאה.

בעקבות תכנית "הקשר הרב דורי" במסגרת אולפנת עפרה, באופן לגמרי ספונטני התעוררו בי התמונות החדות והסוראליסטיות האלו של שתי נערות לא דומות, שנס מדהים וגלוי גרם להן להיפגש בזמנים שרק החיים מתכננים לנו בלי שום התראה או היגיון.

הסיפור שלי – רות פסדר

נולדתי במרוקו בשנת 1946 לאבא – אברהם חזן ואמא – רימונד. נולדתי בת שנייה, ילדת סנדוויץ' בין אחות בכורה ובן אח, בת בין 6 ילדים. אמא שלי הייתה עקרת בית או עיקר הבית, בפועל אשתו תפקיד מאוד חשוב של רב… אבא שלי אברהם חזן, היה במרוקו רב צבאי בצבא הצרפתי בזמן שצרפת הייתה מדינת חסות צרפתית במרוקו  בין השנים 1912-1955 (לא היה סיפוח אלא שליטה בתחום כלכלי תרבותי וחינוכי באזרחים וצבאי). אבא שלי כבר באלג'יריה עבד בתפקיד של רב צבאי בצבא צרפת. בהמשך ישתנו הזמנים והצבא הצרפתי יעזוב את מרוקו ואבא שלי ימונה לרב צבאי בעיר שרסבורג, בגבול צרפת-גרמניה.

בעקבות התפקיד החדש עברתי בית ספר, לתיכון בשרסבורג, שהיה בית ספר יהודי. הייתי בתנועת נוער ציוני "הצופים". במסגרת "הצופים" נסענו קבוצת נוער לתכנית היכרות עם הארץ והכנה לעליה. התכנית ארכה – 4 חודשים. הייתי בת 16 ומבחינתי זה היה הצעד הראשון ליציאה מהקן ולקראת עליה לארץ. התכנית היתה מרתקת ומושלמת מלאה בתוכן ארץ ישראלי ויהודי. ביקרנו בקיבוצים, בערים, בגליל בנגב במרכז הייתי חודש במכון גולד בירושלים, למדתי עברית באולפן, ובוודאי שתיירתי בארץ המדהימה. התאהבתי בה.

בחזרה לצרפת, שוב לבית הספר תיכון התכוננתי לבגרויות שעברתי (אוף!). ומיד אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 67 הייתי חלק מתכנית עליה של צעירים, עם הכנה של 6 חודשים להרשמה ללימודים באוניברסיטת גבעת רם בירושלים. זהו זמן יציאה מהקן החם המשפחתי. הייתי בת 18. היציאה הייתה העליה. למדנו עברית באולפן שבמרכז קליטה לצעירים בנצרת עילית במשך 6 חודשים. שם היו דירות לבנים ודירות לבנות.

אחי, הצעיר ממני, הצטרף לפרויקט הזה. שם הוא הכיר את אשתו לעתיד. אני לא בטוחה שהשתמשנו כל כך בעברית שלמדנו, כי כל ה"סטודנטים" העולים (500 אולי) דברו ביניהם צרפתית ובכל שפות מכל העולם של אותה עלית הצעירים. כמו כל חברה צעירה התחברנו מהר. אהבתי את המפגשים האלה!!

אהבתי להסתובב בעיר עם חברים. אהבתי את העיר התחתונה, ציורית ופולקלורית. שם בשכונה באיזו שהיא חנות קניתי את השמלה הישראלית הראשונה שלי. אני עדיין זוכרת אותה,למרות שמזמן נעלמה מהארון . שחורה קצרה פשוטה עם דוגמה על הבד עם חוטי כסף וזהב. עדיין אני מסוגלת לצייר אותה בדמיון.

בהמשך עברנו כולנו לירושלים, למעונות הסטודנטים בשמואל הנביא וכל אחד נרשם לאוניברסיטה. בעצם התפזרנו בשלב הזה. נרשמתי ללימודי פילוסופיה כללית וספרות צרפתית. עבדתי לפרנסתי בספריה הלאומית באוניברסיטה העברית. מהלימודים נהניתי מאוד. בגיל הזה אהבתי להתפלסף וקראתי בלי סוף ספרות וסופרים צרפתים. מקום עבודתי היה מקום של אושר. הייתי צריכה לקטלג ספרים לפי קטגוריה. נראה לי שלא הצלחתי לגמור את  ערמת הספרים שהוקצבה לי ביום….. מכיוון שהתעכבתי בכל ספר וספר.

במקביל משפחתי עלתה ארצה והתגוררה במרכז קליטה שבשכונת הקטמונים, שכונה בירושלים, שם למדו עברית באולפן, מלבד אבא שידע עברית, והתחיל מיד בתפקידו החדש: הרב הראשי של המשטרה, משמר הגבול ובתי סוהר.ברגע שההורים סיימו את תקופת הלימודים באולפן, משפחתי עברה להתגורר בבקעה שבירושלים. אני זוכרת שבאתי לבקר אותם בשבתות מתגעגעת אבל עצמאית.

בזמן הלימודים גרתי במעונות הסטודנטים. שם הכרתי את דוד, בעלי, עד היום! דוד היה סטודנט למשפטים וכמוני היה עולה חדש מצרפת והיה גר במעונות אחרים באותה התקופה.

בשיטוטים שלי בירושלים ובמיוחד בעיר העתיקה, בערבים כמו בימים, הרגשנו אז בטוחים והכרנו כל רחוב וסמטה בשעת היום או לילה. הלכנו קילומטרים. למרות שהיו גם אז אוטובוסים של אגד לבושים באדום ולבן. בתקופה הזו לא היה מדרחוב. התחבורה לא הייתה סוערת כמו היום. גם, ברור, לא הייתה רכבת הקלה. בעיר העתיקה, סתם בסמטה אני זוכרת את הקניה הראשונה של נעליים בארץ, נעליים אפורות.

למה התמונות האלה חרוטות כל כך בזיכרוני?

אולי בגלל החוויה. אוירה של חופש, של בטחון שמאפיינת את התקופה הזאת וגיל הנעורים שלי, שלנו. תחושה גם של שחרור ירושלים והעיקר התחושה של לטייל בירושלים המשוחררת אחרי דורות של חלומות!

את משפחתו של דוד הכרתי כאשר עלו ארצה מצרפת. בשנת 1968. אבא של דוד שנולד בצרפת מהורים מהגרים מפולין היה בשירות צבאי בצרפת, השתתף במלחמה והיה תקופה מסוימת אסיר צבאי בגרמניה. אמא של דוד שרדה את השואה. פגשתי עולם עצמתי של חיים חזקים ומלאים שאחרי השואה. דוד ואני התחתנו אחרי כמה חודשים. גלגול החיים שלנו הוא לספור אחר. הגענו לעפרה לפני 25 שנה. הילדים שלנו נשואים, "יצאו מהקן" ומגדלים את הילדים שלהם.

סיפורה של חווה פסדר

אמא של דוד בעלי, חוה פסדר, ממשפחת גלב מהונגריה, שרובה נספתה בשואה. סיפרה לבנה דוד והוא תיעד את העדות ל"יד ושם". "זכור את אשר עשה לך עמלק" סיוון – תמוז  תשס"א  –  יוני – יולי 2001. אמא מספרת בצרפתית, לפעמים עם מילים בהונגרית. השיחה זורמת אך מדי פעם היא עוצרת, חושבת או שוקעת בזיכרונותיה. אחרי שעתיים היא מבקשת להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת. קשה לה לספר על העבר.

דוד פסדר מספר:

"כשהייתי ילד קטן, היא סיפרה את מה שעבר עליה אז והדברים השפיעו רבות עלי ברבדים שונים, אך היום אני מתחיל להבין יותר ויותר את משמעות העניין באופן אישי ובהרחבה ואת התהליכים העוברים עלינו היום כעם שחוזר לארצו: "בזכירה סוד הגאולה" (ספר הזוהר). דבריה מובאים כפי שהם זרמו, ללא שנוי, הוספה או פרשנות. התאריכים והזמנים שחלפו מרגע הילקחה למחנה אינם בהכרח מדויקים.

אב תשע"א. אמא ז"ל נפטרה בט"ו באב תשע"א. תאריך זה מסמל יותר מכל דבר את מהות חייה: אהבת היהודים, אהבת הארץ ואהבת החיים. יהי זכרה ברוך".

אמא מספרת על תקופת השואה

בודפשט –  1944

"יצאנו עם אמא וסבתא לראות סרט בקולנוע ואחר כך נכנסו לסלון תה אלגנטי. זה היה באביב, נדמה לי בחודש מאי. חזרנו הביתה. למחרת, יום שני, הגרמנים פלשו לבודפשט. הייתי אז בת ½14, אמא הייתה בת 39. היהודים הופתעו. באותו לילה כבר התחילו הגרמנים לאסוף את היהודים שלהם לא הייתה אזרחות הונגרית. הם הוציאו אותם ממיטותיהם והיו צעקות. בין היתר הוציאו את בני משפחת ויטוף שהיו פולנים וחברים של הסבים שלי. הייתה להם בת בשם חנהל'ה בגיל 19 שהייתה בהריון. גברת ויטוף צעקה לגרמנים: "אל תיקחו את חנהל'ה, היא בהריון!"

גרנו ברחוב קיראי אוצא 23 (רחוב המלך בהונגרית). כל זה היה באותו לילה. הגרמנים אספו ברחוב יהודים אחרים שכנראה לא היו אזרחים הונגרים. תוך שבוע ימים בערך גדרו הגרמנים את כל הרובע שלנו עם קירות של עץ: הגטו של בודפשט. הגרמנים אילצו את האזרחים הלא-יהודים לעזוב את האזור שהוגדר כגטו .

למחרת, הגרמנים הוציאו את כל היהודים לחצר של הבית שלנו תוך כדי מכות וקללות: Schweinjuden (יהודים חזירים). בהמשך, הסלקציה תתבצע ברח' קזינסקי Kazinsky Utsa. ירדתי עם אמא לחצר יחד עם סבתא ודוד שהיה גר באותו בנין. אבא נלקח באותה תקופה לעבודות חובה של הגרמנים ל- Munka Tabor  – מחנה עבודה.

הבית שלנו היה בקומת קרקע. בנות יהודיות בכו ורצו לברוח. אימא  קיבלה כאבי בטן ובחורה יהודיה ששיתפה פעולה עם הגרמנים הלשינה עליה ואמרה שהיא בורחת למרות שהיא רק נכנסה לשירותים בדירה שלנו. הגרמנים פרצו לשירותים, הוציאו את אמא משם ומאז לא ראיתי אותה שוב מעולם.

אחרי הרבה שנים, בהיותי בפריז, בצרפת, אצל דודתי גבי (גבריאלה) גלב נודע לי מפי חברים של המשפחה שהיו יחד אתה באושוויץ שהיא סירבה לברוח מהמחנה (הם בעצמם ניסו ונתפסו). הם סיפרו שהיא נורתה למוות בבוקר אחד אחרי הסלקציה של כל בוקר ונקברה בבור משותף יחד עם נרצחים אחרים שנורו באותו בוקר. כאמור, אבא נשלח למחנה עבודה. למעשה לא שמעתי ממנו לעולם. כנראה הוא חוסל עם אחרים כשאזלו כוחותיו.

הייתי אז בת ½ 14 אך נראית כבת 16. כמה ימים לאחר שאמא נלקחה על ידי הגרמנים נלקחתי בעצמי למחנה ואמרתי שאני בת 16 בתקווה למצוא אותה אך לשווא. הגרמנים הביאו אותנו למפעל בנין, ביצעו סלקציה ומשם יצאנו ברכבת לאושוויץ. כל זה היה בערך שבועיים אחרי כניסת הגרמנים לבודפשט.

הגענו למחנה אושוויץ אחרי כמה ימי נסיעה. הנסיעה ברכבת הייתה מאוד איטית. בלילה האחרון נשארנו כל הלילה בקרון הרכבת שעמדה. הצפיפות בקרון הייתה נוראית. האנשים עשו את צרכיהם בקרון. היינו בקרון 200 אנשים, אולי יותר, אינני זוכרת. היה סירחון נורא.

בבוקר הביאו אותנו לכיכר המרכזית של המחנה. היינו גברים ונשים ביחד. קבלנו פקודה להתפשט. היינו ערומים לגמרי. הגרמנים ביצעו סלקציה: הכשרים לעבודה ימינה, אלה שלא יכלו לעבוד והילדים שמאלה. הגרמנים הביאו אותנו לבלוקים (מגורים) נפרדים. הם ביצעו בנו פעולות חיטוי ועקרו את שיני הזהב מהאנשים. מהרגע שהגרמנים פלשו לבודפשט עד שהגעתי לתאי הגזים עברה בערך שנה. במשך השנה עבדתי בתחנת הרכבת של המחנה, שהייתה מקושטת ומטופחת, בעבודות ניקיון של המשרדים והחדרים. הייתי בצוות של נשים היינו מאוד עייפות כי לא נתנו לנו כמעט אוכל חוץ ממרק דל עם פסולת ירקות של הגרמנים.

יצאנו כל יום לעבודה. כל בוקר בסביבות השעה 6.00, לפני אור היום הגרמנים ביצעו בדיקת נוכחות וסלקציה לעבודה: אלה הכשרים לעבודה ימינה ואלה שלא נמצאו כשרים לעבודה שמאלה, להריגה. הנשים פחדו מאוד והסתירו כל מחלה כגון נפיחות או מוגלה וכד' פן יישלחו להריגה.

יום העבודה היה בערך עשר שעות. היינו חוזרות תשושות. לא היה מים לרחצה ולכן לא יכולנו לשמור על היגיינה, חוץ מהתזת מים בבוקר ע"י הגרמנים ב – Appell Platz  (מגרש המפקדים), שעשו את זה במטרה לענות אותנו: הקור היה עז. בחזרה מהעבודה היינו מטפלות בכינים ששרצו  בגופנו ובבגדינו, מדי אסירים עם פסים. הגרמנים גלחו אותנו לחלוטין והלכנו עם צעיף על הראש. הם נתנו לנו תרופות נגד הופעת המחזור כי הדבר גרם ללכלוך.

בבלוקים לא היה חשמל. לא היה הרבה קשר בינינו : למי היה רצון וכוח לדבר אחרי ימים כאלה, עייפות, מוכות ועצובות לראות אנשים שמתים? כשהיינו מגלות שאישה נפטרה בלילה היו גונבות מתחת לכרית את הלחם שהיה נשאר לה. הקאפואיות היו מכות אותנו באכזריות ללא סיבה. הקפואים היהודים היו יותר אכזרים מהאחרים כדי לשמור על תפקידם. פחדנו מאד מהכלבים של ה. S.S.

יום אחד בחורף, אינני זוכרת מתי, הגרמנים לקחו אותנו לעבוד בפחם מחוץ למחנה. ירד שלג. באותו יום, כנראה בגלל התקדמות כוחות הברית (אמריקאים ורוסים), החליטו הגרמנים לחסל אותנו והביאו את הקבוצה שלנו לתאי הגזים שהיו מחוץ למחנה ושמשם לא חזרו. עמדנו בתור וחילקו לנו אבן ואמרו לנו שזה סבון. הלכתי בתור ובשלב מסוים ניגשה אלי קאפואית ונתנה לי מכת אגרוף, כנראה בגלל שלא הייתי מסוגלת ללכת בקצב מהר יותר. הכרתי את הקאפואית הזאת מקודם שהייתה כנראה אוקראינית או סרבית וענדה טבעת עם אבן בצורה של גולגולת.

הכתה בי מתחת לסנטר. הצלקת נשארה לי עד היום. התעלפתי וכנראה בגלל הדם הרב שניגר והשעה המאוחרת  השאירו אותי שרועה בשלג בחושבם שהרגו אותי. התעוררתי אחרי כמה שעות. הבחנתי שאני לבד, מחוץ למחנה וברחתי בכיוון ההפוך של המחנה שאורותיו נראו מרחוק. הלכתי בחושך בערך שלוש שעות, עם הפסקות. הקרקע הייתה מושלגת אך לא ירד הרבה שלג. היה לי קר מאד. לא פחדתי כי ידעתי שיצאתי ממוות בטוח.

אחרי כמה שעות הגעתי לבית מבודד, חווה קטנה. אור חלש דלק. דפקתי בדלת: איכר פולני מבוגר כבן 65 עם העוזרת שלו כבת 60 הכניסו אותי פנימה. הוא מיד הבין לפי מדי הפסים שלבשתי מאיפה אני באה. הוא הביא אותי לרפת-דיר בה היו פרות וחזירים. נפלתי מתשישות בתבן ונרדמתי.

נשארתי בחווה כחודש. חליתי במחלת הטיפוס. העוזרת הייתה מביאה לי שלוש פעמים ביום חלב ולחם. לא היינו מדברות כי לא הבנו את השפה של השנייה. הם הצילו אותי. פעם אחת הם החביאו אותי מתחת לדלת שהייתה ברצפה – מחבוא מכוסה בתבן : חיילים גרמנים הגיעו ולקחו מהם חזירים, ביצים ופרות. אחרי כחודש הם בישרו לי – בשפת הידיים  – שהמלחמה הסתיימה והביאו אותי בכרכרה לבית – חולים בעיר הקרובה. אני לא זוכרת את שם העיר כי הייתי כמעט ללא הכרה ולא זוכרת את הפרידה מהם מאותה סיבה.

נשארתי בבית- חולים כחודשיים. זה היה בית-חולים עם הרבה רופאים, גם הונגרים, שטיפלו בפליטי המחנות. הכוחות הרוסיים הסיעו אותנו לבודפשט. שם פגשתי את דודתי רוז מדקצ'י שהורי בעלה יוסף החביאו אותה בזמן המלחמה וכן הסבא והסבתא שלי מצד אבא. נשארנו כשנה בבודפשט אצל דודתי ואחר כך נסענו לוינה באוסטריה בדרך לצרפת. נשארנו במשך שישה חודשים בוינה כפליטים ואז נסענו לפריס לדוד שלי אלכס גלב, אח של אבא. גרתי אצל דודתי רוז ועבדתי בתפירה .

בגיל 18 הכרתי את בעלי. בביקור אצל רופא נשים נאמר לי שיהיה לי קשה להרות ולהוליד ילדים בגלל המחסור החמור שסבלתי במחנה ואם יהיו לי ילדים הם יהיו ח"ו עם פיגור שכלי. ברוך ה' נולדו לנו שישה ילדים בריאים ועד היום (נכון לתאריך סיפור זה) 19 נכדים ו-  3 נינים כ"י. זכינו עם בעלי שלמה ז"ל לעלות ארצה בשנת 1969.

חוה (אווה) פסדר (גלב)

חשוון תשס"א  –  נובמבר 2001:

בננו יוני יוצא למסע בפולין במסגרת משלחת של קציני צה"ל, צבא הגנה לישראל (יוזמת הרמטכ"ל שאול מופז). המשלחת מבקרת בערים בהן חיו קהילות מפוארות ובמחנות ריכוז שהוקמו ע"י הגרמנים ימ"ש. ביום האחרון יוני מסייר במחנה אושוויץ – בירקנאו בו ביקש הצורר הנאצי להרוג את סבתו, אז ילדה בת ½ 14. לא נשכח ולא נסלח.

דוד פסדר, בנה עפרה, ארץ בנימין

נולדו לנו 6 ילדים, 4 בנים, שכולם שירתו בצה"ל ביחידות נבחרות. אחד מהם, יוני, בתור קצין, במסגרת הצבא, נסע לפולין, עמד בדיוק במקום שסבתא שלו נפלה בכותלי המחנה ריכוז הארור אושוויץ.  איך קוראים לתהליך המפתיע של דרכי חיים והיסטוריה? נס של קיבוץ גלויות? התחלת גאולה?

היום כל הילדים שלנו נשואים, הקימו משפחות מתיישבים בכל הארץ, ממשיכים את שרשרת הדורות בחינוך ילדיהם בבניית הארץ. לאבא ואמא של דוד נולדו גם 6 ילדים, כולם בארץ, כולם נשואים וכולם עם ילדים שהיום הם גם הורים לילדים.

רות פסדר עפרה/אייר תשע"ז- 2017

סרטון סיום שנה הקשר הרב דורי באולפנת עפרה 2017

הזוית האישית

רות: העבודה עם שירה הייתה ספונטנית וזורמת. שיתוף הפעולה בינינו אפשר להיפתח ולהיזכר בסיפורי ילדות ולהגיע לתובנה עמוקה שהסיפור שלי כנערה מתבגרת קשור בקשר ישיר לסיפורה של נערה אחרת שלימים תהייה חמתי.

שירה: העבודה בתכנית הייתה חוויה טובה ומעניינת. נפגשתי דרך רות עם עולמות חדשים. למדתי עליהם המון וחלקם התחברו אפילו לעולם שלי. נוצר בינינו קשר נפלא ואני מרגישה שזכיתי בעוד חברה לחיים. התכנית השפיעה על השקפת עולמי לטובה וגרמה לי להעריך יותר את חיי!

מילון

פרוטקטורה Protectorat
תקופה שבה צרפת לקחה חסות על מרוקו

קאפו
קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השואה שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

ציטוטים

” "בשמלה מקושטת בחוטי כסף וזהב עמדה בכניסה לתאי הגזים באושויץ המושלגת" “

הקשר הרב דורי