מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לעלייה ארצה יש זמן ועת

סבתא חני עם נווה
טיול שנתי, כיתה ח' בבית הספר מוריה 1968.
40 שנה לעלייה

שמי חני וונדרר, נולדתי באנגליה ב-ב' כסלו, שנת 1944. גדלתי בלונדון ב- Stamford Hill. אני האחות הבכורה במשפחה ויש לי עוד שני אחים. הוריי נולדו בגרמניה: אבי – סלי ישעיה סטשבסקי מפרנקפורט, ואמי – פרידה זיגל מאלטונה מהמבורג. אבי היגר ללונדון בשנת 1937 בגיל 15 בלבד, ההורים ובני משפחתו הגיעו ללונדון מספר חודשים אחר כך. אמי הגרה ללונדון בקינדר-טרנספורט בדצמבר שנת 1938. גם היא הייתה בת חמש עשרה. בתחנת הרכבת אימא שלה בכתה ואמרה לה: "אני לא אראה אותך שוב", והיא צדקה. כשאמי הגיעה ללונדון היא פתחה את המזוודה הקטנה שלה ומצאה שש כוסות מכסף שאימא שלה שרטה עליהן סימן שזה כסף אמיתי, מחזורים, סידור ושתי תמונות מהמשפחה. היא הייתה לגמרי לבד בלונדון ולא ראתה שוב את הוריה.

להוריי היה מאד קשה בהתחלה. הם נפגשו בלונדון במועדון יהודי של פליטים צעירים והתחתנו בגיל צעיר בשנת 1943. הוריי היו הראשונים מהמשפחה והחברה להתחתן, ולכן החדרים שהשכירו היו תמיד מלאים אורחים. אבי עבד מאד קשה ולא ראיתי אותו משבת לשבת. לאבי היה קול מאד יפה, הוא היה במקהלה של בית הכנסת והיה שר הרבה בבית. היו לי סבים רק מהצד של אבי. כנכדה הראשונה הייתי מפונקת. אחרי שבע שנים נולד לי אח – פול פנחס סטשבסקי ואחרי עוד שבע שנים נולד עוד אח – מיכאל סטשבסקי. למרות ההפרש בגיל אנחנו מאד קרובים אחד לשני. כל שנה בקיץ נסענו שבועיים לחופש עם סבא וסבתא על שפת הים.

בתור ילדה היו לי חיים בטוחים וטובים. שמחתי כשעברנו מחדרים שהיו מושכרים לבית גדול משלנו. היה לי חדר משלי והיו בבית שתי קומות וגינה. סוף סוף אחרי שבע שנים נולד לי אח. בשנות ילדותי הייתי חניכה ומדריכה בתנועת בני עקיבא. במחנות בני עקיבא באנגליה כל מחנה ארך לפחות שבועיים. עד גיל 11 בערך המחנות היו בתוך פנימיות ואחר כך היינו באוהלים. ידענו שהדבר הכי חשוב לקחת למחנה זה מגפיים, כי הרבה פעמיים היה יורד גשם והיה הרבה בוץ. זכורני שבאחת הפעמים כשהדרכתי, יצאתי למחנה. במחנה היה אוהל אחד ששימש כמטבח. בזמן שכל החניכים הלכו לאוהלים להתארגן לשבת, השולחנות של האוכל התהפכו בגלל תנאי מזג האוויר – רוחות וגשם. כל האוכל של שבת נפל על הבוץ והיה ברז אחד עם מים קרים בשדה. היה תור שלם של מדריכים בין הברז ואוהל המטבח, כל האוכל עבר מיד ליד ונשטף בברז וחזר לאהל של המטבח. החניכים לא ידעו. ובשבת המדריכים לא אכלו את האוכל, רק החניכים אכלו..

אחרי כל כך הרבה שנים בבני עקיבא בהם חינכו אותי לאהבת ארץ ישראל, החלטתי להגשים את החזון ולעלות לארץ. תכננתי לעלות ארצה להתנדב ובאותם הימים פרצה מלחמת ששת הימים. הגעתי לארץ לאחר המלחמה ואני זוכרת את קולות הצעדים של המוני האנשים שנהרו לכותל לאחר איחוד העיר ירושלים. מאד שמחתי להיות בארץ, האווירה בארץ לאחר המלחמה הייתה שמחה ולכולם הייתה תחושת גאווה. כשבאתי לישראל מאנגליה בתור מתנדבת בשנת 1967 חשבתי שאני מגשימה את החזון שלי. ההורים שלי לא היו מרוצים כשבאתי לבדי לארץ. אבא שלי לא כתב ולא דיבר איתי במשך כשלושה חודשים. כדי שאוכל להישאר בארץ הייתי חייבת למצוא עבודה. מצאתי עבודה בצפון תל אביב בתור מורה, עבדתי בבתי הספר מוריה ותלפיות. הייתי מורה לאנגלית. נהניתי מהעבודה ואהבתי את בתי הספר.

טיול שנתי עם כיתה ח', 1968

תמונה 1

בחורף שנת 1968 היה חסר לי כסף והייתי צריכה לקנות נעליים חדשות. אספתי כסף ושמרתי אותו. מישהו גנב לי את הכסף והייתי עצובה מאד. בכיתי בטלפון לאימא שלי ואז אבא שלי הגיע לטלפון ושלח לי את הכסף ומאז חזרנו לדבר.

היו לי בארץ בני דודים של אבי וגם חברים של הוריי, ואני התחברתי אליהם ויכולתי לבוא אליהם מתי שרציתי, אבל הם גרו במרחק מתל אביב. גרתי בדירה שכורה עם מתנדבת מדרום אפריקה וילדה ישראלית מחיפה שהייתה פיזיותרפיסטית. לא היו הרבה 'חוצניקים' בצפון תל אביב והקהילה הדתית לא הבינה למה בחורה מבית דתי באה לארץ לבדה. אחרי שהוריי ביקרו אותי בארץ גיליתי בהפתעה שאנשים שכיבדתי ושעבדתי איתם חשדו שהיה משהו לא בסדר אצלי בבית, או בין הוריי, או בדת. הם בכלל לא הבינו את הציונות שלי. כל זה גרם לי לחזור לאנגליה במאי שנת 1969. באנגליה קיבלו אותי בתפקיד מורה בתיכון יהודי היכן שלימדתי לפני שנסעתי לארץ.

בשנת 1970 התחלתי לצאת עם הנרי, בעלי לעתיד. סירבתי לצאת אתו קודם לכן כי הוא התפרנס בלונדון ולכן לא התכונן לעלות לארץ. הכרנו דרך חברים.

האירוסים של חני והנרי, פברואר 1971

תמונה 2

הנרי ומשפחתו גם הגרו ללונדון מ Leipzig בגרמניה. הנרי היה כמעט בן שלוש כשהם עברו בשנת 1936. הוא התחנך באנגליה, הלך לאוניברסיטה בלונדון וקיבל תואר בכלכלה. הנרי היה חכם, עדין, שקט ובטוח. כשהוא סיים אוניברסיטה הוא רצה להיכנס לעולם הבנקים אבל אז הייתה באנגליה הגבלה על כניסת היהודים לעולם המסחר והבנקאות והוא לא התקבל, לכן נכנס לעסק של שאביו הקים עוד ב-Leipzig כסוחר פרוות. זו הייתה עבודה מאד מעניינת שהיה צריך להפעיל בה את המוח. הוא היה צריך לנסוע למכירות פומביות בכל מיני ארצות כמו ארה"ב, סקנדינביה, קנדה ורוסיה, שהייתה אז ברית המועצות. הוא היה מומחה בכל מיני פרוות (שועל, מינק וכדומה), הערך שלהם במטבעות השונים וזו הייתה עבודה מעניינת. התאהבתי בצניעות שלו והיושרה שלו. העסק היה מבוסס בלונדון והוא לא היה יכול לעבוד בארץ. למדתי מהזמן שהייתי בישראל שיותר חשוב עם מי את מתחתנת ולא איפה את גרה. התחתנו ביוני שנת 1971 ד' תמוז תשל"א.

נולדו לנו שני בנים ובת. ג'רמי נולד בשנת 1972, ניקי (צבי) בשנת 1974, דבינה בשנת 1976. החיים היו טובים ומלאי שמחה. כשהילדים היו קטנים לא עבדתי במשך עשר שנים אך גמרתי תואר שני בספרות אנגלית.

משנת 1972 ועד שנת 1982 היו שנים עצובות. אבא של הנרי נפטר וגם אבי נפטר. אבא שלי נפטר בגיל 54, מאד צעיר. אבא שלי, ישעיה סטשבסקי, היה איש מאמין והיהדות הייתה מאד חשובה לו. הוא אהב ללמוד וללכת לשיעורים אבל הוא גם חשב שזה מאד חשוב ללמוד מקצוע כדי שיוכל לפרנס את עצמו ומשפחתו. הוא לא הצדיק אנשים שישבו בכולל ובאו אחר קח לקבל נדבות. הוא תמיד אמר שהרמב"ם היה רופא ופרנס את עצמו. הייתה למשפחתו מפעל לתיקים ומזוודות והם לא עבדו בשבת וחג – זה לא היה מקובל באנגליה. האבא של הנרי שנפטר בשנת 1973 גם היה מאד דתי, הוא היה סוחר פרוות ידוע ומכובד. הוא התחיל את העסק עוד שהוא היה ב- Leipzig והעביר אותו ללונדון. הוא עבד הרבה בשביל הקהילה. הוא היה אחד המייסדים של בית הכנסת גולדרס גרין (שאנשים קראו לו 'מונקס'). הוא היה מאד עניו וצנוע והיה לו חוש הומור מצוין.

ההורים שלי אבי, סלי ישעיה סטשבסקי ואמי, פרידה זיגל עם הנכדים,ילדי, ג'רמי וניקי ב-1975 ב Regents Park, בלונדון

תמונה 3

זו הייתה תקופה אינטנסיבית מבחינה משפחתית.

במהלך חופשה בארץ בשנת 1980- ביקור בכותל וטיול בראש הנקרא. חני והילדים- ג'רמי, ניקי ודבינה

תמונה 4

בשנת 1982 חזרתי לעבוד בבית הספר JFS שבו עבדתי לפני לידת הילדים והייתי מחנכת כיתות י"א-י"ב. בשנת 1994 עברתי ללמד בבית ספר יהודי חדש בשם Immanuel College שבו הייתי רכזת אנגלית ואחר כך הייתי רכזת לשכבות י"א-י"ב .מאד אהבתי את העבודה וזה היה תמיד מאתגר ויצירתי מפני שיכולתי להכניס כל מיני רעיונות. בתקופתי שם יזמתי את המסעות לפולין של בית הספר.

תמיד רציתי לעלות לארץ והחלום התגשם בשנת 2010, בהיותי בת 65. כשהנרי יצא לפנסיה עלינו ארצה. הבת שלנו הייתה נשואה עם ניר קריאל, הם גרו בארץ והיו להם כבר שלושה ילדים שתי בנות ובן – תאיר ,אחיה ולביא. אחרי שעלינו נולד הנכד, נווה. זה שיכולנו לראות אותם כל שבוע ולא רק בחופש היה תענוג גדול בשבילנו. הקליטה הייתה יחסית קלה כי ביקרנו בארץ הרבה קודם והיה לנו משפחה וחברים בארץ. היינו כבר בפנסיה ולא עבדנו. הגענו לירושלים לדירה שלנו. היה קשה להשאיר בלונדון את אמי, שבשום פנים ואופן לא הסכימה לעלות איתנו. וגם נשאר שם בן אחד רווק, ניקי, ואחי גיסתי ומשפחתם.

סבתא חני והנכד נווה בסדנת מסכות לקראת פורים

תמונה 5

סיור בבית התפוצות, ביחד עם קבוצת הקשר הרב דורי תש"ף-2020

תמונה 6

הזוית האישית

סבתא חני: מהשתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי יש לי רק מחמאות והנאה – זה היה נהדר להיות כל כך הרבה זמן לבד עם נכדי נווה. ראיתי כמה הוא רציני והיה מעניין לראות אותו בין החברים שלו בבית ספר. הוא ילד חמוד והיה נראה לי שעניין אותו להיות שותף בתוכנית. התרגשתי באופן מיוחד מהמפגש שראינו תמונות של אחרים שבקבוצה, ופתאום גיליתי שאחת מהסבתות גם הייתה בקינדר-טרנספורט כמו אמי ועברה אותה חוויה. בנוסף, אחד מהסבים הגיע לארץ מהמבורג מהעיר שאמי נולדה בה ושוחחנו קצת על הקהילה שם לפני מלחמת עולם השנייה. רויטל הרכזת הייתה נהדרת ותמיד מוכנה ונחמדה וזה היה מעניין בשבילי לראות איך המורים והילדים הרבה פחות פורמליים מאנגליה.

הנכד נווה: התכנית בשבילי הייתה מאד מעניינת והיה לי זמן חוויה עם סבתא מאם. למדתי שאבא של סבתא שלי היה המנהל במפעל מזוודות ותיקים. וגם למדתי שאבא של סבא היה עובד בפרוות והוא היה מאד מכובד. המפגש הכי מעניין היה שהלכנו לבית התפוצות ולמדנו הרבה סיפורים על בתי כנסת ובתי הכנסת שיקפו את מקום המגורים של היהודים.

מילון

קינדר-טרנספורט kindertransport
כינוי למשלוחי הצלה של 12,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים לא-ארים משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מתוכם 10,000 ילדים יהודים. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”למדתי מהזמן שהייתי בישראל שיותר חשוב עם מי את מתחתנת ולא איפה את גרה“

”טיפ לחיים: ליהנות מכל שלב בחיים. לא לדחות דברים, לעשות אותם כשיש הזדמנות“

הקשר הרב דורי