מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לעזוב את ביתי ומשפחתי לטובת ארץ ישראל

אני וסבא ליד תמונת בן גוריון בבית הספר
סבא ומשפחתו באיזמיר שבתורכיה.
החיים באיזמיר שבתורכיה ועליה לארץ ישראל

תמונה 1
תמונה 2

נולדתי באיזמיר שבתורכיה בסוף שנות ה- 50, במאה הקודמת להורים חמים ואוהבים אבנר (מצאצאי הרב חיים פלאצ'י) ואסטריה (ילדיס). הם היו פעילים ביותר בקהילה היהודית שנמצאת באיזמיר. בין היתר הוריי היו מזמינים לביתם את רוב היהודים שהיו באים לאיזמיר כמו, קונסולים, שגרירים, זמרים או תיירים מכל האולם, יהודים שבאו להתפלל, בבית הכסת המקסים שעמל ותרם רבות להקמתו. באחד הפעמים הוזמן משה דיין הגדול אל בייתנו הצנוע כאשר אימי הייתה עדיין בהריון מתקדם ממני. הוא הציע להוריי את שמי "יואב", על שם יואב בן צוריה מהתנ"ך, במידה וייוולד בן. הוריי שלא שמעו על שם זה, אך עדיין כיבדו את משה דיין אבל ליתר ביטחון הוסיפו את השם "אלברט" שהוא שמו של סבי המנוח. זוהי הסיבה שיש לי שני שמות פרטיים "יואב אלברט".

תמונה 3
תמונה 4
תמונה 5

 

בר המצווה, אחד החוויות העוצמתיות הדתיות הרוחניות שחוויתי. הוריי ערכו לי את הטקס אחרי חזרות רבות עם הרב המקומי "המורה כהן", בבית כנסת הגדול בית ישראל שבאיזמיר, בית כנסת עתיק מַרהִיב עַיִן, עם מלא מוזמנים, אני זוכר כשקראתי את הפסוקים שלי רעדתי כמו עלה ברוח.

בזמנו חיו באיזמיר כ- 40.000 יהודים, היום בקושי 2000, הסוכנות היהודית עשתה שם עבודה נהדרת ובזכותה יהודים רבים עלו לארץ. למען האמת הסוכנות עזרה לי גם, אחרי מאמצים ושכנועים רבים מצידי, הוריי הסכימו לי לעלות לישראל עם עזרתה של הסוכנות ורק אחרי שהם יידעו להוריי את המקום בו אני הולך וידאגו לקליטה שלי.  בסוף שנות 1964 כשהייתי בן 14, עליתי לארץ בתוכנית עליית הנוער  לבדי, כשנחתת מישהו בא לקראתי ועזר לי בקליטה והסיע אותי לפנימיית  "נווה הדסה", פנימייה זאת למעשה מוסד חינוכי חקלאי יסודי. חשוב לציין שבתקופה זאת לא ידעתי אף מילה אחת בעברית!. אני מציין נפגשתי עם שמשפחתי לפחות פעמיים בשנה, הם היו באים לבקר אותי לפני פסח או ראש השנה, ואני הייתי נוסעה אליהם בחופשות הקיץ שלי. אבל הם המשיכו לחיות באיזמיר ולא עלו לאולם לארץ ישראל.

עבורי, העלייה, כילד בן 14 שחייתי בתורכיה ברווחה עם משפחתי, והתאקלמתי לשוני בארץ ישראל, הוא המעשה הציוני שעשיתי בחיי.

לימודים בפנימיות ששם פגשתי לראשונה את רעייתי

כעולה חדש בודד נשלחתי לפנימיית "נווה הדסה" שבשרון. זה היה שינוי דרסטי מחום המשפחה שחיוויתי כל חיי באיזמיר, לסוג של חום שונה שקיבלתי בפנימייה, שאליה התאקלמתי במהירות, ומיד הייתי מוקף בחברים שנתנו לי חום, גם באותו זמן חיפשו חום. לא רק בחום הפנימייה אלא גם עם בתי ספר אחרים. כך גם פגשתי בגיל 14 את אשתי כיום, חנה, כשאירחנו בית ספר מהגליל. (פגשתי אותה שוב כששירתי כחייל, עם אחיה, ולימים התחתנו). אחרי שנה בפנימיית נווה הדסה עברתי לתיכון בפנימייה מקצועית על שם מוסנזון שבמגדיאל. שם התחברתי לחבורה שעד היום אני בקשר איתה. כתלמיד בודד, לאספת הורים בבתי ספר, זו דודתי רחל, אחות של אבא שלי, שהייתה באה, התחבורה הציבורית שלא הייתה כמו היום, היה לוקח לה שעות רבות עד שמגיעה לבית הספר שלי. את החגים הייתי עובר בביתה בתל-אביב. אחרי התיכון כל חבריי התגייסו לצה"ל, ואני המשכתי את הלימודים בבית הספר להנדסאים שליד הטכניון בחיפה. כל כך קינאתי בחבריי המגויסים עם המדים והאפשרות שיש בידם להיות ב"שקם", לאכול וופלה מצופה ולשתות אורונג'דה מבקבוק זכוכית. לאחר שנייה שעזבתי את לימודיי, התגייסתי.

גיוס לצה"ל – דלתות מסתובבות (מה שצריך לקרות יקרה בכל מחיר)

תמונה 6
תמונה 7

הגיוס לצה"ל היה בין הנקודות החשובות שחוויתי במהלך חיי. להיות חייל עבורי לא הייתה חובה אלא זכות גדולה. אופנתי לחיל הנדסה ועברתי טירונות מאוד מאתגרת, עם חומרי נפץ. נשלחתי לשרת חודש בשרם אל-שייך שבסיני ושם נשארתי עד סוף שירותי בצבא. עברתי בסיני ימים יפים, המקום כל כך קסם לי, עד שלא יצאתי לחופשים במשך חודשים. שם פגשתי שוב את האישה שאני עתיד להינשא לה, כשאחיה היה מפקדי שם. אני מאמין בדלתות מסתובבות, לא משנה איפה ומתי הייתי פוגש אותה ונישא לה. לצערי היו גם זמנים קשים שם, כמו מלחמת יום הכיפורים שבה נפצעתי ונשלחתי לבית חולים מאיר שבכפר סבא, עם אובדן זיכרון, בעקבות מכה קשה בראשי. לקחו כמה ימים טובים עד שהצלחתי להתקשר לדודתי רחל, וגם זה היה בקושי רב. לא זכרתי את מספר הטלפון שלה, ובגלל זה הביאו לי טלפון חוגה (טלפון מאוד ישן) ואמרו לי לחייג. אולי לא תאמינו, אך זה עבד!

לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים אני ואשתי קבענו את תאריך יום חתונתנו. הייתה לנו דילמה האם לבטל את החתונה, ובסוף אמרנו שנתחתן חודשיים אחרי תחילת המלחמה כשעדיין הייתה הפעלה ברחובות, בבתים ובמכוניות. התחתנו בבית החייל כי שנינו עדיין היינו בתקופת שירותינו בצבא, ורוב המוזמנים היו במדים כי גם הם היו במילואים.

מלחמות מלחמות מלחמות עד מתי ?

אחרי שחרורי מהצבא הגיעה תקופת המילואים, ואני עדיין בקשר טוב מאוד עם חלק מחבריי למילואים. כשהיה מגיע לי צו גיוס למילואים, הייתה זו חגיגה בשבילי. זה לא שהכול היה לי ורוד במילואים, אך לפגוש את חבריי פעם נוספת תמיד שימח אותי ושימש לי כחוויה. זה היה  נחשב אצלי לחוויה כי היינו שעות וימים יחד, באותו נגמ"ש המגובשים. בזכות עידודיהם של חבריי למילואים, הצלחתי להפסיק לעשן! במשך זמני במילואים, עברתי מלחמה נוספת- מלחמת לבנון הראשונה. כשאני וחבריי לפלוגה כבשנו שטחים, עד שאמרו לנו לעצור, ועצרנו במטע דובדבנים בשלים, והקמנו מחנה. בעקבות חוסר במזון, קיבלנו אישור לאכול מן הדובדבנים שבמטע. אכלנו דובדבנים עד שהיה לנו שלשולים! מזל שהיה לנו מספיק נייר טואלט איתנו.

תמונה 8
תמונה 9

משפחתי היקרה

בין לבין אני ואשתי, חנה, הקמנו משפחה! נולדו לנו 2 בנות יפהפיות ונהדרות, שירין וטל. שירין היא ביתי הבכורה, והיא בת 43 כיום. טל, שנולדה לשם ליטל אך החליטה לשנותו, בת 41 כיום. שירין התחתנה עם סטיבן, בשנת 2002. בשנת 2003 נולדה להם בתם הבכורה, ענבר, נכדתי הראשונה. בשנת 2006 נועה נולדה, ילדת הסנדוויץ'. נועה לא הסכימה לחבק אותי או לשחק איתי עד גיל 4, ועכשיו היא מפצה על כל הזמן האבוד. בשנת 2012 נולד הילד הקטן במשפחה, איתי. בשנת 2015 לכבוד בת המצווה של ענבר אימצו את בראוני, כלבה מעורבת מג'ק ראסל ופינצ'ר. אני אוהב מאוד את בראוני, ושמח מאוד מהצטרפותה אל המשפחה!

לנועה היה מאוד חשוב להשתתף בתוכנית, והיא לחצה על כל המורים כדי להשתתף בתוכנית זו, ועל זה אני כותב לה את הברכה  הזו:

ברכה לנועה לוי הנכדה שלי

לנועה היקרה והמתוקה

עם שמחת החיים שלך

עם חוכמת החיים שלך

עם אהבת החיים שלך

את גדולה מהחיים

מאחל לך

הצלחה בחיים שלך

בריאות בחיים שלך

אושר ועושר בחיים שלך

מסבא יואב האוהב אותך כגודל החיים שלך

הזוית האישית

 נועה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא יואב הכרתי אותו במשך העבודה יותר על צעירותו, בזמן העבודה היה מרתק מאוד למדתי עוד הרבה מאוד דברים חדשים על סבא שלי. כמובן ששיתפנו פעולה וכך עבדנו לכל אורך העבודה והיה מהנה מאוד.

סבא יואב: חוויה בלתי רגילה, ללא התוכנית הזאת, לא חושב שהיתה יכולת להיות לי ההזדמנות להיות כל כך הרבה שעות ביחד עם הנכדה שלי. בנוסף, היא הכירה אותי טוב יותר ואני הכרתי את היכולות שלה בכתיבה ובמחשוב. תרתי משמה חיזוק הקשר הרב דורי.

מילון

איזמיר
ביוונית: Σμύρνη"סמירנָה" היא עיר הנמל הראשית של טורקיה בחלקה האסייתי. קהילת יהודי איזמיר הייתה אחת הקהילות הגדולות והחשובות באימפריה העות'מאנית, החל מן המאה ה-17. בשיאה, באמצע המאה ה-19, שכנו בעיר כ-40,000 יהודים.הקהילה נהנתה מאוטונומיה ומחופש דת יחסי, וקיימה מערכות חינוך ומשפט נפרדות. לאורך השנים עסקו בני הקהילה במסחר וכן בענפי ייצור שונים, ואף השתלבו במערכות השלטון. ב-1657 נוסד בעיר בית דפוס עברי, ובמאה ה-19 יצאו לאור עיתונים יהודים, ופעלו בה מוסדות תרבות.

הרב חיים פלאצ'י
רבי חיים התפרסם בספריו הרבים, כ-80 במספר, אותם התחיל לכתוב בגיל 16 ואשר עוסקים בקשת רחבה של נושאים: 7 חיבורים על התנ"ך, 9 חיבורים על התלמוד, 15 ספרי מדרשים ודרושים, ספרי מוסר ו24 חיבורים בהלכה, קבלה, שו"ת וספרים רבים נוספים. בסיום כתיבת כל ספר, היה עורך רבי חיים סעודת מצווה והיה מחלק את ספריו ללא תמורה. את ספריו לעולם לא מכר. בי"א באב ה'תר"א (1841) התחוללה שרפה באיזמיר ובה חרבה שכונת היהודים ועלו באש 54 מספריו, במהלך השנים שיחזר רבי חיים חלק מכתביו והוציא לאור עשרות מהם, מיעוטם נותרו עדיין בכתב יד. בשנים האחרונות חיבוריו הולכים ונדפסים מחדש, במיוחד על ידי מכון 'שובי נפשי' בירושלים. חזיונותיו וחידושי תורה שנתגלו לו בחלום בחזיון הלילה, נתפרסמו בסוף ספר ויוסף אברהם בשם קונטרס חזיונות חיים. רבי חיים פלאג'י נקבר בבית העלמין העתיק באיזמיר בהלוויה ממלכתית שבה השתתפו גם אנשי הצבא הטורקי, נציגי השלטונות ונציגי מדינות זרות. במהלך מסע ההלוויה סבבו את ארונו בני קהילתו אשר נשאו בידיהם את ספריו ונרות דולקים. בעוד מצבות הקברים בבית העלמין פונות לכיוון דרום, מצבת קברו של רבי חיים היא היחידה הפונה לכיוון מזרח, מסיבה לא ברורה.

יואב
יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא אחריה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. אביו היה, על פי רב האי גאון[1], שריה אחיו של עתניאל בן קנז[2]. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב נזכר בעיקר בספר שמואל. מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב". יואב מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכאחד שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.

משה דיין
היה איש צבא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי. כמי שהחל כקצין בהגנה ובפלמ"ח, התקדם דיין בדרגות עד הפיכתו לרמטכ"ל הרביעי שלצה"ל, עליו פיקד בעת מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שימש שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. דיין תרם גם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין.

בבית כנסת הגדול בית ישראל
https://www.facebook.com/pages/Beth-Israel-Sinagog/338271952859547

ציטוטים

”"להיות חייל, עבורי לא הייתה חובה אלא זכות גדולה"“

הקשר הרב דורי