מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה כהן דורס, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי עוסק באחותי אלסירה, כמקור השראה ואומץ.

משפחתי חיה בארגנטינה, הוריי וששה ילדים. אחותי אלסירה בגיל ארבע שיחקה בכפתורים עם אחותי הגדולה ממנה, בת השש, רבקה. רבקה בלעה כפתור כנראה גרם לחסימה בריאות. אמי רצה מיד איתה לבית חולים אך לצערנו הרב אימא חזרה עם הילדה ללא רוח חיים בידיים. היא חזרה כולה נפעמת וצועקת: "הילדה מתה!!!הילדה מתה!!!"

אלסירה הקטנה חיכתה לאימא בכניסה לבית בסמוך למדרכה, רואה את אימא חוזרת אך לא מבינה את הסיטואציה. הבית היה מלא באנשים וכולם בוכים, כולם עסוקים באבל ואלסירה הקטנה הולכת לאיבוד, אף אחד לא מתייחס אליה. באחד מימי השבעה, אמי שומעת אותה צועקת בחצר, צעקות אימים. אימא יוצאת ומוצאת אותה רועדת, פניה קיבלו כחלון, ועליה רובצים שני כלבי משטרה גדולים מאד. בכוחות-על אימא מחלצת אותה מאחיזת הכלבים ומביאים אותה הביתה ומטפלים בה. יותר מאוחר אמי מרגישה שמשהו לא בסדר עם ההליכה שלה. היא הולכת מעט ומדי פעם נופלת, משהו שלא היה לפני כן. כאשר התופעה חוזרת על עצמה הרבה , אמי לוקחת אותה לאבחון אצל רופא בבית חולים. לפני הרופאים היא הלכה מצוין ובבית התופעה חזרה על עצמה כל הזמן. שוב לוקחים אותה לרופאים, הרופאים לא עלו על הבעיה וחשבו שזה פינוק והיא מחפשת תשומת לב. המצב הלך והחמיר ובגיל 11. היא הלכה על בהונות הרגליים (לא על כף הרגל) כאשר נתמכה בקירות ותמיכה נוספת עם מישהו (אבי, אמי) . הגיע פרופסור גדול לבואנוס איירס, אמי לקחה אותה אליו. הוא החליט שהיא צריכה לעבור ניתוחים בגיד אכילס. היא עברה ארבעה ניתוחים, שניים בכל רגל. הניתוחים לא צלחו והיו צריכים לעשות עוד ניתוחים לתיקון המעוות. (כגון נשארה רגל קצרה ורגל ארוכה) רופאים נוספים, מומחים שראו אותה, אמרו שהניתוחים היו לשווא. גם הניתוחים לשיפור המצב לא הועילו. היא לא הצליחה ללכת רגיל, היא נזקקה לקביים כדי ללכת אך לא הסכימה להשתמש בהם מפאת הבושה.

על אף הנכות, אלסירה הייתה ילדה מוכשרת וחכמה מאד. מעולם לא מש החיוך מפניה, היא הייתה חברמנית וגורמת לכל מי שנמצא לידה לשמחה ועליזות. הייתה לה קליטה מהירה מאד. כשלימדו אותה לתפור, לסרוג ולבשל היא עשתה הכל על הצד הטוב ביותר. כל דבר שיצא מתחת ידה היה ברמת גימור ועשייה גבוהה מאד. הייתה לה תושייה כיצד להתגבר על הנכות כגון: היכולת לתפור במכונת תפירה ידנית והפעלת הפדל של המכונה ברגליים. כאשר בישלה או אפתה, כדי שיהיה לה שיווי משקל הניחה את הבטן  על השיש או על השולחן וכך התנהלה כאילו אין לה נכות ברגליים. היא הייתה נקייה מאד ועזרה מאד לאימא שלי: היא שטפה את הרצפה כשהיא הולכת על ארבע. זכורני שלימדה אותי כיצד לנקות היטב יותר מאוחר, כשגדלנו הטילו את מלאכת הניקיון וקניות עלי ועל אחותי. אנחנו היינו קטנות ממנה. אחותי קטנה ב10 שנים ואני ב13.

גרנו בסמוך לבית הכנסת, אבי היה החזן ובעל קורא של בית הכנסת, וכולם הכירו את המשפחה. בגלל המוגבלות שלה אלסירה בילתה ביציאה למפתן הבית שם ראתה את העוברים והשבים. (היה צורך בליווי קבוע שלה כדי שתוכל לצאת ולהיכנס לבית). אלסירה הייתה נערה יפה מאד, בגיל שמונה עשרה אחד מקהילת בית הכנסת ראה אותה ונפשו נקשרה בנפשה וגם היא אהבה אותו. הם היו נפגשים בפתח הבית. הוריו שמעו על הקשר והתנגדו בכל תוקף בגלל נכותה. הבחור החליט לעזוב את הוריו ולהתחתן איתה. כשנודע לה שההורים שלו מתנגדים היא ביקשה ממנו לא לבוא יותר, הוא התחנן והיה מוכן לעזוב הכל, אבל היא אמרה לו שההורים שלו צודקים ועמדה על פירוק הקשר. הוא התחתן והילדה הראשונה שנולדה לו – קרא על שמה. זה שימח אותה מאד, ועד סוף ימיה סיפרה זאת לכל מי שפגשה.

האחים והאחיות גדלו והתחתנו ועזבו את בית ההורים, כולם גרו באזור של ההורים. היא נשארה עם ההורים וסעדה אותם עד יומם האחרון. מעולם לא הרגישה קינאה או התמרמרות על מצבה, היא הראשונה הייתה להגיש עזרה במקרה של לידה, שמחות, ימי הולדת וכו'…

בתקופה ההיא לא היו מוצרים כשרים, הכל עשו בבית והיא עשתה הכל. יאמר לזכותה של אמי שהיא לא ויתרה לה והכינה אותה לחיים, למקרה שתתחתן ותצטרך להתמודד לבד. כשהמשפחה התרחבה ויצאנו לנופשים וכדומה תמיד צרפו אותה, כולם אהבו ונהנו בחברתה.

מאלבום התמונות

אני התחתנתי בגיל 18 בבואנוס איירס ונולדו לי שלושה ילדים. לאחר כ 12  שנה, בשנת 1971, בעלי החליט שהוא רוצה לחנך את הילדים בארץ ישראל ולכן עשינו עלייה. לי אישית היה מאד קשה בעיקר, בהיותי קשורה להורים ובמיוחד לאחותי אלסירה. הרגשתי שהיא זו שגידלה אותי. מה גם שהיינו חבורה של תנועת נוער שנקראה "צעירי תפארת ישראל": גדלנו יחד, התחתנו ביננו מתוך החבורה, הקמנו משפחות. הקמנו קהילה של צעירים והיה קשה מאד לעזוב את הקהילה. היה לחץ חברתי לא להגיע לארץ. טענו שמי שעולה, מסכן את חיו ואת ילדיו, בארץ יש מלחמות וקשיים רבים. ליוו אותנו לאנייה כ 200 חברים וחברות. כשהגענו לארץ חיכה לנו רק אדם אחד – האחיין של בעלי.

עמדתי על הסיפון עם ילדיי (בני 11,9.7), ראיתי לפני את ההרים של חיפה והרגשתי הצפה של בדידות. הרמתי ידיי לקב"ה ואמרתי: "הקב"ה רק אתה נמצא איתי". עיני זלגו דמעות מעורבות בשמחה ועצב. שמחה על הגיענו לארץ ישראל ועצב כי כל משפחתי וחברי נשארו מאחור.

מונית של הסוכנות היהודית לקחה אותנו מחיפה למרכז קליטה, מעון עולים בבת ים. הכינו אותי שהארץ יבשה וישנו מחסור במים ושנות בצורת, אך תוך כדי הנסיעה לבת ים הרגשתי שמחה מיוחדת והתלהבות: ראיתי ממטרות של מים משקות את הגינות והבנתי שאם יש מים להשקות גינות אז בוודאי אין בעיה של מים. את ילדתי הרביעית ילדתי במרכז הקליטה לאחר 11 חודש. אחותי הגדולה ממני בשנתיים הגיעה לארץ באונייה עם שלושת ילדיה. בזמן ההפלגה נודע לי שאבי נפטר. אחותי קיבלה את הבשורה רק לאחר שלושה שבועות מיום פטירתו כשהגיעה לארץ ישראל.

העלייה של אחותי עם משפחתה לארץ ריככה את הכאב על אובדן אבינו. שוב הרגשנו משפחה. עברנו יחד את קשיי הקליטה וגם ילדינו שמחו זה בזה. אני ומשפחתי עברנו לדיור קבע בבת ים. אחותי נשארה במרכז הקליטה. בעוד אנחנו בתוך שנת האבל על אבא, אימא נפטרה באופן פתאומי מאירוע לבבי. לא יכולנו להכיל את הכאב והדאגה לאחותנו אלסירה שנשארה לבד ללא ההורים ועם המוגבלויות שלה. רציתי לנסוע להביא אותה לישראל אך לא היו לנו אמצעים כספיים. קהילת "צעירי תפארת ישראל" שכנעו אותה לבוא לארץ, היא לא הסכימה. היא לא רצתה להיות נטל עלינו. בדרך לא דרך, הצליחו לשכנע אותה לבוא לבקר אותנו למעננו ולא למענה, רק כתיירת. יאמר לזכותם שהם דאגו לכל הפרוצדורה של הנסיעה, לבגדים, וכל צרכיה. אלסירה מיד התאהבה בארץ ישראל ושמחה מאד על האפשרות שניתנה לה, היא החליטה להישאר בארץ. הרגשנו שמחה ואושר. היא עזרה לנו מאד ופינקה את ילדינו . היא גרה לסירוגין כשבועיים אצל אחותי ואח"כ אצלי וכן הלאה.

אחותי הגדולה עברה לגור בכפר סבא אבל הרגישה ייסורי מצפון גדולים על עזיבתה את בואנוס איירס. היא חלתה ולא הועילו לה הרופאים וגם לא העידוד המשפחתי. כולה הייתה נתונה בארגנטינה. בעקבות זאת משפחתה חזרה לארגנטינה. יום אחרי עזיבתה, אלסירה הרגישה רע מאד והוצרכתי לאשפז אותה בבית חולים. מצבה היה קשה מאד. היה זה ערב חג ראש השנה, לא ידעתי היכן להיות, עם אחותי , שאינה דוברת עברית לסייע ולתרגם לרופאים ,או עם המשפחה בבת ים! בית החולים היה בלוד "שמואל הרופא" במרחק רב. בעזרת הרב הראשי של בת ים דאז הרב בקשי דורון, דאגו לנו למקום לינה וארוחות בקרבת בית החולים וכך יכולתי לסעוד את אחותי ולהיות עם המשפחה. היא הייתה בסכנת חיים והוכנסה לטיפול נמרץ. לאחר מספר ימים, כשיצאה מהסכנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. פינו את כל המחלקה ונאלצנו לפנות את המיטה שלה לטובת פצועי המלחמה. מצבה בבית החמיר והחזרנו אותה לבית החולים, היא נשארה שם כשלושה שבועות עד שמצבה השתפר. בחזרתה הביתה הקרינה שמחה ואור מסביבה, זה נתן לנו כוח להתמודד עם קשיי העלייה והטיפול בה. יאמר לזכות בעלי ז"ל יוסף, שתמך ועזר לי לטפל באחותי ולהושיט עזרה בכל.

מטעם קופ"ח הציעו לנו לשלב את אלסירה בתעסוקה ושלחו אותה ללמוד תפעול מכונת אוברול. היא למדה מהר מאד, מיד סיפחו אותה למפעל שתעבוד בו. נוצרה בעיה: איך היא תגיע לעבודה? צריך מישהו שילווה יום יום הלוך ושוב. אני הצעתי שאביא אותה כל יום. העובדת סוציאלית של המפעל אמרה: "איך תביאי אותה עם תינוקת בידיים? תקני לה קביים שתוכל להיעזר בהם". אלסירה מיד התנגדה ולא הסכימה לכך, היא אמרה שהיא מתביישת לצאת לרחוב כך. הסתכלה עליה העוסי"ת ואמרה לה: "בושה!  אנחנו  בישראל מצדיעים למי שעוזר לעצמו ולא תלוי באחרים". משפט זה ריגש מאד את אלסירה ומיד שאלה בעניים דומעות איפה אפשר לקנות קביים. זה שינה לה את החיים, בגיל 48 התחילה להיות עצמאית, ולהעריך את עצמה והיכולות שלה. במקביל מצאנו לה בית צמוד לביתנו. היא התפרנסה מהעבודה במפעל ועשתה תיקוני בגדים בנוסף בשעות הפנאי שלה. בהמלצת הרב שלנו רצינו להכיר לה בן זוג. בתחילה סירבה, אך יותר מאוחר הסכימה.

אלסירה ביום חתונתה

רצה הגורל ולמפעל הגיע עובד חדש והטילו עליה ללמד אותו את המלאכה. מהיום הראשון נוצרה ביניהם סימפטיה. היא הגיעה הביתה מאושרת וסיפרה על העובד החדש. אני הבנתי שמשהו כאן מתרחש ושאלתי אותה לגילו של העובד, היא אמרה שהוא מבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה – נבהלתי !!!  לי כבר היו תחושות, ולכן הלכתי לשאול לדעת הרב והרופא. הם אמרו לי:  "תני לה לנסות, כמה כבר זמן הוא יחיה, תשעה חודשים……"  אחרי שלושה ימים באה אלי ואמרה: "מה דעתך, אני מתחתנת!" עניתי: "מזל טוב!  עם מי?" כשהיא אמרה "עם העובד החדש", אמרתי לה: "הוא מבוגר מאד, הוא גדול ממך ב25 שנה, מה יגידו האחים שלנו בארגנטינה !? חיתנתי אותך עם זקן?!" היא ענתה לי: "תני לי לנסות, יכול להיות שאפגוש את האושר שלא היה לי אף פעם בחיים, ואם לא, אז עוד מכה בחיי".

התשובה שלה הביאה אותי להבין שמגיע לה אושר בחיים, וזו עוד קפיצת מדרגה בעצמאות ובביטחון שרכשה בארץ. תוך חודש התארגנו לחתונה שנערכה בביתנו. כולנו היינו מאושרים. בגיל חמישים התחתנה אלסירה, עשר שנים הם היו נישואים והספיקו לעשות המון דברים ביחד. הם השתתפו בטיולים מאורגנים, טסו לארגנטינה לתקופה של למעלה מחודש, שיחקו כל הזמן ברמי ובקלפים והיו שותפים אתנו בחגים, שבתות והרבה שמחות.

בחתונתה של אלסירה

.

זה היה סיפורה המפעים של אלסירה אחותי, שעלתה לארץ לאחר מות הוריה, ולמרות נכותה התגברה על כל המכשולים והפיצה אור, אופטיות, שמחה, נתינה ואהבה. כל מי שפגש אותה לקח איתו תובנות. מקווה שלא נשארתם אדישים.

הזוית האישית

עליזה: זהו קשר נפלא לשבת ליד הצעירים. הרצון להעביר לנו מידע טכנולוגי עם חיוך וסבלנות שלא מובנת מאליה, במיוחד אצלי שנרתעתי מהטכנולוגיה פעמים רבות. הגעתי טרודה מסיבות שונות וחוסר כוח נפשי להגיע למפגשים, אך עם הגעתי לבית הספר התפוגגה התחושה: התמלאתי בשמחה וסיפוק הרגשתי אכפתיות של הצוות והנער שליווה אותי. הרגשתי הרבה אמפטיה והרגשה שאני נחוצה וחשובה. תודה רבה למארגנים ולצוות של התוכנית, זו תכנית נפלאה למבוגרים.