מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי מספרת: "בכל שנות חיינו בתימן חלמנו על היום שנעלה לארץ ישראל". חלמנו על ארץ ישראל כי סיפרו לנו שבארץ ישראל יש חופש לכולם, יש שמש ואוכל בשפע. בתימן לא היה חופש. היהודים היו מרוכזים במקומות שלהם והמוסלמים התנכלו לנו ופחדנו מהם מאוד. הם כינו אותנו בשמות גנאי כמו כלבים ופחדנו מאוד לפגוע בהם או לומר להם בטעות מילה לא במקום.

באותה תקופה (שנת 1949, מיד לאחר קום המדינה) האימאם התיר ליהודים לצאת מתימן לארץ ישראל. לפיכך הגיעו שליחים מארץ ישראל שחיו בעבר בתימן, סיפרו לנו על החיים בארץ ישראל על הטוב שבה ועל כך שהיא שייכת ליהודים בלבד ושלא יחסר לנו שום דבר. סבא יהודה ואני היינו זוג צעיר ובקבוצות הראשונות לא אפשרו לנו לעלות לישראל מכיוון שלא היו לנו עדיין ילדים. אבל התחלנו להתכונן לעליה לארץ. לשם כך נסענו מעיר מגורינו צנעא שבתימן לעיר הנמל עדן . הנסיעה נמשכה כחודשיים על גבי חמורים. בלילות ישנו באוהלים והיינו חשופים לקור ולרוח . הרבה אנשים, נשים וילדים מתו בדרך ממגפות, רעב וקור .

הגענו לעדן והמתנו לתורנו לעלות על הטיסה לארץ ישראל. המתנו כחודש ימים וגרנו באוהלים שהקימה הסוכנות היהודית עבור העולים לארץ ישראל. באוגוסט 1949, עלינו על המטוס לארץ ישראל. כשירדנו מהמטוס היינו נרגשים ונפחדים מאד. מצד אחד הרגשנו שמחה שסוף סוף הגענו לארץ הקודש אך מצד שני היינו מודאגים איפה נגור וממה נחיה. גם ההבטחות לגבי ארץ ישראל לא היו מדויקות, אבל היינו אופטימיים. לאחר שנחתנו, מקום המגורים שלנו היה מחנה אוהלים בעתלית. זה היה מקום מעבר עבור עולים חדשים רבים. היו שם אוהלים ותנאי מגורים קשים מאד.

סבא יהודה סרב להמשיך לגור שם. באמצעות היכרות עם חברים שלו. החלום של סבא היה לקנות בית משלו בארץ ישראל. לפיכך הגענו לתל אביב, לשכונת התקווה. שם היו לסבא חברים ותיקים שעזרו לנו לשכור חדר במרתף באחד הבתים וזה היה ביתנו הראשון. בעונת החורף כשהגשמים ירדו, סבלנו מהצפות רבות זכור לי במיוחד ערב שבת אחד, שבאמצע הלילה התעוררנו כשאנו מכוסים במים שחדרו למרתף שגרנו בו. יחד איתנו שחו במים גם הדג לשבת ועכבר שעבר שם. זה לא היה נעים אבל במבט לאחור זה היה מצחיק. עבדנו קשה ולא ויתרנו. אני ניקיתי בתים וסבא התחיל לכתוב ספרי תורה. חסכנו גרוש לגרוש וקנינו את הבית שאני גרה בו עד היום כבר 60 שנה. בינתיים בארץ נולדו לי 4 ילדים ומהם ברוך השם יש לי הרבה נכדים ונינים. למרות כל הקשיים אין מקום שישווה לארץ ישראל.

הזוית האישית

למדתי מסיפורה של סבתא כי היא חוותה קשיים רבים, אך למרות זאת נשארה שמחה ואופטימית ובעיקר עליזה ומצחיקה. זאת הסיבה שהנכדים והנינים אוהבים תמיד לבר ולבקר אותה ולהישאר אצלה עוד ועוד. אין כמו סבתוש נעמי.