מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, נולדתי בחודש ספטמבר בשנת 1948 במרוקו בעיר מרקש. שמות הוריי: שלמה וסימי בן שמעון. במרוקו לאבי הייתה חנות סידקית ומכונות תפירה ואמי הייתה עקרת בית. גרנו בבית גדול עם שתי קומות, כשבפטיו הייתה באר מים.

בתחילת שנת 1949 בהיותי בת חצי שנה בעזרת נציג הסוכנות מהארץ עזבנו באישון לילה את הבית בלי שאף אחד מהשכנים הערבים ידע על כוונותינו. הוריי לקחו רק מזוודה עם בגדים אישיים ללא ציוד וללא ריהוט, כך עזבנו את מרוקו בסירה למחנה מעבר במרסיי בצרפת.

אמי סימי במחנה מעבר בצרפת

בשנת 1950 התארגנה קבוצה של שבעים משפחות יהודיות ובעזרת הסוכנות היהודית עלתה לארץ באנייה עד חיפה. משם במשאיות נסענו למעברה שהוקמה לקליטת העולים. גרנו באוהלים במשך שנה בתנאים מאוד קשים כגון: גשמים ופחד מחיות שהסתובבו בשדות. אוכל ניתן במנות קצובות על ידי תלושי אוכל, היה צורך לשאוב מים מבאר.

אני בילדותי 

לאחר כשנה עברנו למושב ישרש לבתים שאת בנייתם בנו הגברים יחד עם חברת סולל בונה. בשנים הראשונות לא היה חשמל במושב אז השתמשנו בעששיות, הבישול היה על פתיליה, הייתה הקצבה למנות האוכל. לא היו מכונות כביסה אז את הכביסה עשו בתוך גיגית שהייתה מונחת על הפתיליה ובעזרת קרש וסבון מוצק. הייתה חלוקה של קרח, נפט, חלב בעזרת עגלון שהיה מגיע למושב, לא היו כבישים סלולים ובטח לא מכוניות וההתניידות הייתה בעזרת עגלה עם סוס. לא היה טלפון ולא מצלמות, הצילומים נערכו בסטודיו. מאחר שלא היו כבישים ומכוניות, נשים שעמדו ללדת לא הספיקו להגיע לבית יולדות היו יולדות על המרפסת שלנו, משום שהבית שלנו היה הראשון במושב, הן היו נעצרות בביתנו מחשש פן לא יגיעו אל ביה"ח.

לוח כביסה 

פתיליה

בתחילת ההתיישבות במושב סבלנו מתופעת "הפדאיונים". באחד הערבים בשובנו מביקור אצל השכנים עם העששיות ביד נדהמנו לראות כיצד הפדאיונים בורחים מהבית כשברשותם בגדים ודברי מזון (קופסאות שימורים). במושב הוריי עסקו בגידולים בשדה, היה להם דיר כבשים ולול תרנגולות. אחותי ואני עזרנו כמיטב יכולתנו בעבודה במשק. למרות כל הקשיים של העלייה וההתבססות בארץ, היה ברור להוריי שנשארים בארץ ומתמודדים ביחד.

לפני מספר שנים נסעתי עם בעלי למרוקו וביקרנו בבית שבו נולדתי, היה מאוד מרגש לראות את הבית שנראה בדיוק כפי שהוריי תיארו אותו. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל.

אני בביתנו במרוקו

הזוית האישית

סבתא אסתר: מאד נהניתי מהמפגשים עם איתי נכדי החמוד, למדתי להכיר אותו עוד יותר והיה לנו מאד נעים ומעניין לעבוד יחד.

הנכד איתי: נהניתי מאד מהמפגשים עם סבתא, חיכיתי למפגשים האלה ומאד שמחתי להקשיב לסיפורים של סבתא.