מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה לוי, נולדתי בארץ ישראל, בחיפה שנתיים לפני קום המדינה בשנת תש"ו , 1946.

לאימי קוראים פנינה ולאבי יעקב. אני הבת הבכורה במשפחה, יש לי שני אחים, עדיה ומושי (משה) שנפטר בגיל חמישים בערך. יש לי ארבעה ילדים, עשרים ותשעה נכדים, ושלושה נינים.

המדינה קמה לאחר תקופה של מלחמת העצמאות, והיה צורך לשקם את הכלכלה. במקביל החלה עליה גדולה לישראל, והיה צורך לדאוג לבתים, לפרנסה ולאוכל.

אני זוכרת שכדי שיהיה אוכל לכל התושבים, המדינה הנהיגה שיטה של קיצוב של מוצרי היסוד, למשל של ביצים, סוכר, קמח. כל אדם, אפילו ילד, קיבל פנקס עם תלושים. תקופה זו נקראה "תקופת הצנע".

בתקופה זו, הלכתי עם אמי לקנות ביצים, ואמי שילמה תמורתם בכסף, ובנוסף נתנה את התלוש שמוכיח שהיא זכאית למוצר. פעם אחת הגיעה למכולת, אישה שאיבדה את התלושים שלה לסוכר, וממש התחננה מבעל המכולת שייתן לה קצת סוכר, שמחתי מאוד שאמא שלי נתנה לה אחד מהתלושים שלה.

הכמויות שהמדינה הקציבה היו קטנות, כי כאמור לא היה הרבה כסף, ומוצרים למדינה. היו אנשים שהיו להם מוצרי אוכל והתפתח "שוק שחור". אנשים מכרו מוצרים בלי תלושים במחירים גבוהים בהרבה מהמחירים שהמדינה קבעה. כתוצאה מכך רק העשירים יכלו לקנות אותם. המדינה התנגדה מאוד לכך, והיו הרבה שלטים נגד השוק השחור. ראיתי ברחוב על לוחות מודעות שלטים שאומרים "אינני קונה בשוק השחור". המדינה שלחה פקחים לבדוק, שאנשים לא מוכרים, ולא קונים בשוק השחור.

יום אחד נסעתי עם סבא שלי באוטובוס, והיה לנו כריך עם ביצה (שכמובן קנינו עם תלושים). בדרך עלו פקחים לאוטובוס, והתחילו לחפש בין הנוסעים אוכל שרוצים למכור בשוק השחור. הם מצאו אדם שהיתה לו חבילה של שלושים ביצים, והיה ברור שזה מהשוק השחור, והפקחים הורידו אותו מהאוטובוס. אני לא כל כך הבנתי ונבהלתי, כי ידעתי שיש לנו כריך עם ביצה, וחשבתי שגם אותנו יורידו מהאוטובוס, מאוחר יותר הבנתי שהבעיה לא היתה שיש ברשותנו ביצה, אלא כמות הביצים שהיו ברשותו של הנוסע, כמות שחרגה מההקצבה שהקציבה המדינה לכל בן אדם.

אחרי כמה שנים כשהמדינה התחזקה נבנו מפעלים רבים, החקלאות השתכללה באמצעים טכנולוגים והכלכלה התחזקה מאוד. היה אפשר להפסיק את ההקצבה, והתלושים נשארו בגדר נוסטלגיה.

הזווית האישית

אורי: הקשר הרב דורי מקרב אותי לסבתא, וגורם לנו  לדבר ולהיפגש. אני לומדת על העבר של המשפחה ושל העם, ועל סיפורים שלה שלא ידעתי עליהם. אני ממש שמחה שאנחנו משתתפות בתוכנית הזאת.

סבתא אהובה: במפגשים שוחחנו על קורות המשפחה ועל הערכים שלה- כגון שמחה, עזרה לזולת, אהבת ה'. שמחתי להיווכח שלאורי היה ידע בסיסי מוקדם, ואנו הרחבנו ביחד. זאת היתה חוויה מיוחדת, כי נפגשנו זמן קצר אחרי שאמי נפטרה. במהלך הכתיבה בלט האופי העצמאי של אורי, בבחירתה מה לכלול בסיפור. נהנתי מאוד לעבוד איתה, והתהליך קרב ביננו.