מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

למה עברנו מטבריה לביירות?

ניר תנחומא עם דורון ברק
התאומות שרה ורותה בחיפה, כנראה בבת גלים
עשר שנים בחיי שרה - סבתא רבתא של ניר תנחומא

שמי דורון ברק, אני מספר לניר אודות אמי, שרה. שרה בלומין נולדה בשנת 1925, בבית החולים הסקוטי בטבריה, יחד עם אחותה התאומה רות. כשהייתה שרה בת חמש בערך, משפחתה עברה לגור בביירות שבלבנון. סיפור זה הוא על עשר השנים הראשונות בחיי שרה ומשפחתה.

הוריה של שרה, משה ופנינה בלומין, עלו לישראל מאיזור פוליןרוסיה, בשנת 1900 בערך. הם עבדו כפועלים שכירים במספר יישובים חדשים שקמו אז בישראל, כמו למשל שפייה, ובהמשך בבניינו של הטכניון הישן בחיפה. אבל בעבודות אלו לא היה מספיק אוכל כדי להתקיים, או שהן הסתיימו.

הנה תמונה של משה ופנינה בלומין עם בתם הראשונה, מרים, בחיפה ב- 1905, בזמן שמשה עבד כפועל בבניית בניין הטכניון בהדר ככרמל בחיפה.

תמונה 1

בסביבות שנת 1920 משה בלומין עבר לטבריה, ופתח שתי חנויות לרצענות – ייצור אוכפים ורתמות מעור – חנות בחיפה וחנות בטבריה, יחד עם שותף ערבי. אבל גם מהן התקשה להתפרנס, כי התושבים היהודים היו עניים מאד ולא יכלו לשלם עבור המוצרים שקנו. הקונים הערבים שלו כן שילמו עבור האוכפים שהם קנו.

הבית בו גרה משפחת בלומין בטבריה היה ממש על שפת הכנרת, בנוי מאבני בזלת שחורות. ילדי המשפחה זוכרים שכל יום הם היו ניגשים לכנרת עם מיכלים אותם מלאו במים והביאו הביתה לשתיה ולרחצה. משה כתב מכתבים עם קריאה לעזרה לקרובי משפחתו בארצות הברית. הם שלחו לו סכום כסף. בעזרת מה שקיבל מקרוביו, ובשותפות עם שותף ערבי, הוא רכש משאית, כדי להוביל סחורות מחיפה לעכו וחזרה. באותם ימים לא היה כביש בין חיפה לעכו, והמכוניות בין הערים נסעו על שפת הים במפרץ חיפה. משה הוביל סחורות בעיקר מבית החרושת "שמן" באזור בחיפה שנקרא חוף שמן. המפעל ייצר בעיקר שמן וסבון. ואז בשנת 1925 נולדו התאומות – שרה ורות.

התאומות כפעוטות, שרה משמאל ורות מימין

תמונה 2

שרה הייתה בעלת עור כהה יותר, כמו אביה משה, ורות בעלת עור בהיר יותר, כמו אמה פנינה. את נעליהן כנראה שמשה הכין במו ידיו. הן גדלו בבית שליד הכנרת יחד עם אחותן הגדולה מרים, ואחיהן הגדולים גרשון ורפאל. משה נעדר מהבית חלק גדול מהזמן כי עבד בחיפה, בתחילה בחנות הרצענות, ובהמשך בנהיגת המשאית בין חיפה לעכו.

יום אחד כשמשה נהג את המשאית על החול שעל שפת הים מחיפה לעכו במזג אויר סוער, המשאית התקלקלה ומשה לא הצליח לתקן אותה. הוא נאלץ להשאיר את המשאית והלך להזעיק עזרה. כשחזר אחרי כמה שעות, הים הסוער סחף את המשאית ולא ניתן היה להציל אותה. זו הייתה מכה כלכלית קשה עבור משה. כל הכסף שהיה לו ושקיבל מקרוביו בארה"ב נעלם עם המשאית. ואם זה לא הספיק, השותף הערבי שלו במשאית האשים אותו ודרש ממשה להחזיר לו את כספו שהושקע במשאית. בהמשך הוא איים על חייו של משה. לכן התשובה על השאלה: "למה עברנו מטבריה לביירות?" התשובה היא: כי הים לקח את המשאית.

בשלב זה, פנינה ומשה החליטו לברוח מטבריה לביירות. הם ארזו את מעט רכושם ועברו לביירות. פנינה ראתה שאין לה ברירה אלא למצוא פרנסה למשפחתה, והקימה בביירות מאפיית לחם ולחמניות  בשם הצרפתי  La Boulangerie Russe , שמשמעו "המאפייה הרוסית". הם אפו לחם שחור רוסי, בניגוד לפיתות שהיו נפוצות שם. כל ילדי המשפחה קמו בשעות מוקדמות וחילקו לחם ולחמניות לבתים של תושבי הסביבה. שרה למדה בבית הספר "אליאנס" בביירות שם לימדו צרפתית, עברית, אנגלית, וערבית. בהמשך מרים וגרשון כבר היו גדולים. מרים הוסמכה כאחות בבירות, ונסעה לעבוד כאחות בירושליים, ואחר כך בחיפה, וגרשון סיים לימודיו בבית ספר  טכני בביירות, והצטרף אליה בחיפה.

המשפחה בביירות, התאומות עם ההורים, ועם האח רפאל

תמונה 3

התאומות עם אחיהן רפאל

תמונה 4

בערך בשנת 1936 החליטו משה ופנינה בלומין לעבור חזרה לפלסתינה (ישראל) והצטרפו למרים וגרשון בחיפה. הם גרו בתחילה בעיר התחתית, ברחוב שנקרא היום שדרות הציונות.

זהו סיפור העשור בחיי סבתא רבתא של ניר תנחומא, עשור שבו נדדה עם משפחתה מטבריה לביירות, ואז לחיפה.

דורון ברק עם שרה ברק

תמונה 5

הזוית האישית

דורון: מבחינתי מוסר השכל חשוב בסיפור הוא שאנחנו ברי מזל שלא חיינו בזמני רעב ומחסור כה קשה.

מילון

בית החולים הסקוטי
כיום המלון הסקוטי, בית מלון בעיר טבריה, הנמצא בבעלותה של הכנסייה של סקוטלנד. המתחם בו שוכן המלון הוקם במאה ה-19 ושימש כבית חולים, ומאוחר יותר הוסב לאכסניה לצליינים ולבית הארחה, עד להפיכתו לבית מלון. בית החולים הוסב בהמשך לבית חולים ליולדות, עד שנסגר בשנת 1959. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עברנו מטבריה לביירות כי הים לקח את המשאית“

”כל בוקר הלכנו לכנרת ליד הבית, ושאבנו מים מהכנרת“

הקשר הרב דורי