מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לכל מקום שאלך – ישראל תהיה בליבי

עמרי וסבתא טובה בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא בת 6 עם אביה בנימין ואחיה איתן
"עוד לא תמו כל פלאייך עוד הזמר לו שט....."

סבתי נולדה בתאריך 29.5.1959 בבית החולים רוטשילד שעל הכרמל בחיפה. בת בכורה לבנימין פרנס עובד ברכבת ישראל ולרבקה לבית אונפוס, עמילת מכס. שמה ניתן לה על שם אמה של סבתה שנספתה בשואה.

ילדותה

תחילה גרו בחיפה בבית סבא וסבתא עד שהייתה בת שנה וחצי. ולאחר מכן עברו לגור בבית משלהם עד שהייתה בת 12. מקום ילדותה בקריית אליעזר זכור לה כמקום היפה ביותר בעולם. בנייני המגורים הבנויים בצורת ח' ומוקפים בכרי דשא ענקיים, שם היה מקום המפגש בכל יום לשחק בכדור, בגומי, במחבואים, באופניים ובמשחקים שונים ומגוונים. לפעמים ההורים אפילו הרשו להם "להוריד" את ארוחת הערב לדשא, לפרוש להם שמיכה וכך היו יושבים ומתחלקים באוכל.

עד היום כשהיא עוברת ליד בית ילדותה לבה מחסיר פעימה וזיכרונות ילדות מציפים אותה – כמו אבא שלימד אותה בפעם הראשונה לרכב על אופניים, מקומות מחבוא שרק הם היו מכירים, המקום הקבוע שבו נהגו לבנות סוכה או לערוך את מדורת ל"ג בעומר ועוד ועוד… כל משפחה הייתה מוכרת במקום ורובן היו משפחות של ניצולי שואה, ולכן לא לכל הילדים היו סבא וסבתא אמיתיים. כך יצא שסבתא שלה, חנה, הייתה "מאמצת" לה ילדים כנכדים והייתה דואגת להביא להם עוגיות וממתקים בכל מיני אירועים.

בבית שלהם הקפידו לדבר בעברית, למרות שהסבים והסבות היו משוחחים עם ההורים ופונים אליהם פעמים רבות באידיש ובאנגלית. אז או שעשו עצמם לא מבינים אידיש ולא ענו או שהיו משיבים בעברית, ומתחננים שילמדו כבר עברית כי אידיש היא שפה גלותית ואבא שלה תמיד עזר להם "במלחמה הזאת". המצחיק הוא שכיום סבתא אוהבת לשבץ מילים וביטוים ביידיש כשהיא משוחחת עם חברותיה, בני משפחתה ותלמידיה. בבית הספר נהגו לפתוח את יום הלימודים בכל בוקר במפקד שבו קראו פרק בתנ"ך והתעמלו. במיוחד זכורים לסבתא לטובה שיעורי החקלאות והספורט שם יכלו להשתובב בגינה ובמגרש.

שישי משפחתי

בכל יום שישי נהגו ללכת לסבא ולסבתא ל"קידוש" – קבלת שבת שמה התאספו כל בני המשפחה לאכילת ארוחת ליל שבת שהבסיס שלה היה גפילטע פיש וחלה מתוקה טבולה ביין מתוק ולקינוח קומפוט ודיונים על פוליטיקה ואקטואליה עם הרבה ציונות. סבא שלה היה פורש הצידה ומתפלל. האמת שכל עוד סבא וסבתא חיו הקפידו להגיע גם כשנישאו כי המפגש היה גם משפחתי וגם דתי. משפחתי כי זה היה ערב משפחתי שכולם היו יכולים להיפגש ולו לזמן קצר אפילו לפני בילוי, ודתי כי אז סבתא חנה ברכה על הנרות וברכה אותם וסבא צבי קידש ובירך. הוא היה מקדש על היין והחלה וכולם חיכו לקבל כל אחד לגימת יין בכוס הקידוש הענקית שסבא בירך עליה וחתיכת חלה שסבא בצע עם מלח, שהיה זה סמל למן שהוריד ה' משמיים כשיצאנו ממצרים.

בכל ערב הם נהגו לחזור ולהזכיר כמה הם מאושרים וכמה הם צריכים להיות אסירי תודה שכולם נאספו יחד וזוכים לחגוג את השבת ולאכול את החלה שסבתא חנה הייתה אומרת "צמחה" מאדמת ישראל. למרות שסבא שלה היה מאוד דתי הוא נהג להעלים עין כשפרשו לחדר האורחים לעיתים על מנת לצפות בטלוויזיה או לשוחח בטלפון וזאת על מנת כשימשיכו לבוא לביתו ולא נמנע שמא יגביל ויאסור עליהם לעשות דברים מסוימים בשבת.

חשוב לציין שסבא היה מביא אתו מישהו או כמה אנשים מבית הכנסת, כאלה שלא היה להם היכן לקבל שבת. בית הכנסת שסבא התפלל בו הפך להיות המקום שבו כל הנכדים עלו לתורה ביום בר המצווה שלהם ובשבת חתן לפני נישואיהם. חלומה הגדול של סבתא שלי שגם אני אעלה שם לתורה כשיגיע העת.

ליל הסדר

ליל הסדר היה אטרקציה עבורם, ההכנות החלו מפורים. כל דודה קיבלה תפקיד ונרתמה לעשותו במרץ וסבתא חנה ניצחה למלאכה. ואז בערב החג, בליל הסדר, כולם התאספו והתיישבו סביב השולחן המבוגרים באזורם והילדים בשולחן נפרד, הגברים קראו בהגדה ואת הילדים שיתפו מפעם לפעם כדי שימשיכו להיות ערניים. הנשים העבירו חוויות על הניקיונות ועל התבשילים שהכינו והילדים פטפטו ,שרו ושיחקו אחד עם השני בין לבין. כיום סבתא מקפידה שנתאסף בכל חג כל המשפחה גם עם הצד של אבא שלי: סבא צביקה, סבתא דניאלה, הדודים עדינה וגילי והבן דוד אדם.

סבתא מספרת על אביה, סבא רבא שלי – בנימין פרנס

"את האהבה העזה לארץ ישראל ספגתי מאבי בנימין שנולד בקייב שבאוקריאניה, בן צעיר למשפחת פדרמן אחרי אחותו אירית. אביו היה קצין גבוה בצבא האדום הרוסי ואמו עבדה בבית משפט. בבית דיברו רוסית ולא שמרו על מנהגי היהדות. כשהיה ילד שיחק בכדורגל עם חבריו בבית הספר וכשהבקיע גול קרא לעברו אחד הילדים יהודון. אבי נעלב מאוד כשכינו אותו כך וכעס מאוד והיכה את הילד ונענש. אמו נקראה לבית הספר למנהל ושם סופר לה מה קרה. כששאלה את אבי למה התנהג כך ענה לה שהוא לא יהודי ולכן כעס שהעליבו אותו. סבתי לא ענתה לו ולקחה אותו בידה הביתה.

בבית בפעם הראשונה כשהיה בן 6 היא גילתה לו שהוא יהודי. מאותו רגע שגילה הוא לא הפסיק להתעניין בישראל ורצה ללמוד עברית ולדעת על העם היהודי. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה נגד הנאצים. אביו נהרג והמשפחה נאלצה לנדוד ממקום למקום, מפני שהם היו בני משפחת איש צבא בכיר והיו בסכנה, פחדו מהנאצים. לכן דאגו בעדיפות ראשונה להעבירם למקום מבטחים בכל פעם כדי שלא יתפסו על ידי הנאצים שפלשו לרוסיה.

 מחנה ההשמדה ביקרנאו, פולין

תמונה 1

במורצת הזמן כשאמו, שבע, עבדה בבית מרפא לפצועי מלחמה של הצבא הרוסי, פגשו ילדיה, בנימין ואחותו אירית, על שפת הנהר שזרם בקרבת מקום, ביהודי בשם נחמיה פרנס שנהג להתרחץ באותו נהר סמוך למקום עבודתו תחנת קמח. האיש נקשר לילדים הקטנים שהיו יפי תואר. דרכם נחמיה הכיר את שבע, אמא לשני ילדים, ואז התברר לו שהם יהודים. נחמיה סיפר לשבע ולילדיה שאשתו ושני בניו נמצאים במחנה ריכוז נאצי בפולין והוא לא יודע מה עלה בגורלם.

כשהסתיימה המלחמה הרוסים הרשו לילידי פולין לעזוב את אדמת רוסיה. כיוון שנחמיה היה ילד פולין מהעיר זלוצוב הוא עזב את המקום ולקח אתו את האלמנה הצעירה שבע וילדיה היתומים בנימין ואירית כדי שיצאו מפולין. בשביל לעשות זאת אימץ באופן חוקי ורשמי את ילדיה וכך הוציא אותם מאדמת רוסיה. וכך אבי בנימין קיבל את שם המשפחה "פרנס". חשוב לציין שהתנאי היה שאם נחמיה יזכה לפגוש את אשתו ובניו בפולין הוא יתיר את הקשר עם שבע. הסתבר שאשתו וילידיו לא שרדו את השואה ונספו. הוא נשא לאישה את שבע בחתונה יהודית ואימץ את ילדיה כאבא עד יום מותו. אבי בנימין נשא את שמו ונשבע בחתונתו שימשיך להנציח את השם פרנס לנצח. ילדיי ונכדיי נושאים את שם המשפחה עד היום.

לאחר המלחמה המשפחה החליטה להגר לארה"ב לאוהיו. אבל אבי בנימין החליט לעלות לבדו לישראל כדי להתגייס לצבא וזאת בשל אהבתו לארץ, הוא היה אז בן 16 שעלה לארץ כעולה בלתי לגאלי כי הבריטים שלטו בארץ. הוא הגיע לשפת ימה של תל אביב ואחרי זמן מה גויס לחיל התותחנים בצה"ל. הוא נפצע במהלך פעילות מבצעית, החלים והמשיך לשרת בחיל גולני עד יום מותו. במלחמת ששת הימים הוא היה בחיל החלוץ הראשון שכבש את קונייטרה בגולן מהסורים ותמונתו פורסמה בכל עיתוני העולם.

אמו בארצות הברית ראתה את תמונתו והתברר לה שהוא נפצע ולכן הגיעה לארץ כדי לבקרו ולשכנע אותו שיעזוב את הארץ למשפחה בארצות הברית יחד עם משפחתו. הוא התנגד בתוקף לעזוב את ישראל האהובה שלו ואמו חזרה כועסת לארצות הברית משום שלא הבינה מה הוא מחפש בארץ ולמה מוותר על חיים טובים בארצות הברית.

בנימין אבי ורבקה אמי ביום נישואיהם ב-1957

תמונה 2

במלחמת יום כיפור השתתף במלחמה על הגולן בסורים ואחרי שהשתחרר מהצבא התחיל לעבוד ברכבת ישראל. הוא אהב מאוד את הים ואת הטבע  ולכן היינו נוסעים הרבה לטיולים ברחבי הארץ. הוא אהב מוזיקה, תאטרון, סרטי מלחמה ומדע בדיוני.

זכור לי מקרה שפעם הלך לבית הספר שלי ליום ההורים וכשישב מול המורה שמע ממנה על הישגיי הוא חזר הביתה ואימא שלי שאלה אותו מה המורה אמרה לו בבית הספר עלי, הוא הביט בה בעיניים דומעות ואמר לה שהוא לא הקשיב למורה כי הוא היה שקוע ומרוכז בדגל המדינה שהיה תלוי מעל ראשה של המורה והתמונות של סמל המדינה, ההמנון והמפה שהיו תלויות לצידה. עד כדי כך אהב את ארץ ישראל.

אבי האהוב נפטר בגיל 54 ממחלה קשה וביקש לפני מותו שעל קברו ישירו כולם שיר בעברית את שיר מולדת השפה שאהב אותה. כל המשפחה עד היום מזכירה ומשתדלת לקיים את צוואתו לאהוב את המשפחה ואת המדינה. יהי זכרו ברוך."

משפחה

תמונה 3
הקמת משפחה

את משפחתה סבתי החליטה לבנות עם סבא דני כמובן בארץ ישראל בקריית מוצקין שם גם הכירו עוד בבית הספר, הביאו לעולם את ענבל, אימי ואת חנית, דודתי, והם נהנים גם מהחתנים שלהם יניר וגיא וכמובן מהנכדים המקסימים שלהם, אני (עמרי) ואחיי עמית, ויונתן.

אכן כמאמר השיר נאמר " כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי… ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי."

הזוית האישית

עמרי: נהניתי לשמוע את הסיפור וללמוד על משפחתה של סבתא שלי ועל אביה שאהב מאוד את ארץ ישראל כמוני.

מילון

קומפוט
ליפתן (סלט פירות יבשים).

עמילת מכס
איש מקצוע המוסמך לייצג בעלי עסקים מול רשויות המכס והוא בעל ניסיון בכל התהליכים הקשורים בסחר בינלאומי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

” בנימין היה מרוכז בדגל המדינה, הסמל וההמנון כי כל כך אהב את ישראל“

הקשר הרב דורי