לכל איש יש שם, לי יש שלושה
סיפור החתונה שלי
תכנית הקשר הרב דורי, חנה מספרת למעיין את סיפוריה על שלושת שמותיה, על ילדותה, על חתונתה וחייה
קוראים לי חנה, אבל גם חיה במקור אנה. "לכל איש יש שם". לי יש שלושה. שמי מהילדות (לפני העלייה שלי לישראל) הוא אנה וחיה השם העברי. כיום קוראים לי לרוב בשם חנה. הסיפור של שמי מתחיל כאשר הגעתי בפעם הראשונה לבית הספר בנצרת. הגעתי לבית הספר לכתה ג'. בלי להבין עברית. זכור לי, שעמדתי מבוישת בפתח הכיתה ונשאלתי לשמי על ידי המורה. עניתי שקוראים לי אנה. המורה מיד אמרה שאנה, זהו שם שאינו עברי והשם העברי שלי יהיה חנה. היא רשמה ביומנה במקום אנה את השם חנה. כאשר חזרתי מבית הספר הביתה סיפרתי לאמי על שמי החדש. היא אמרה שיש לי כבר שם עברי והוא חיה. אבל לא עשינו דבר לשנות את השם. הייתי רק ילדה ללא שפה היה קשה להסביר את עצמי ולכן השם החדש נשאר.
בית ההורים – זיכרונות ילדות
נולדתי ברוסיה (בריה"מ).במקום שנקרא דולגינוב, ברוסיה
הלבנה. דולגינוב הייתה עיירה קטנה בה חיו יהודים רבים במשך דורות רבים. בשכנות
טובה עם התושבים הרוסים. בדולגינוב חיה כל המשפחה של אבי יהודה סוסינסקי
ושל אמי סימה קצביץ'. גרנו בבית עץ שאבי בנה, בית קטן שלושה חדרים
ומטבח. במטבח היה אח שבו היו מבשלים את האוכל
ולעיתים שימש גם מקום להתחמם. המקלחות היו מחוץ לבית וכך גם
השירותים. זכור לי, שמפעם לפעם הלכנו להתרחץ בבית מרחץ.
מבית המרחץ זכורות לי שתי
חוויות. אחת כשכמעט התעלפתי מהחום. השנייה כשיצאנו מבית מרחץ בקור ובשלג בדרך לביתנו. ילדותי המוקדמת עד גיל שש לוטה בערפל.
אבל ישנן מספר אפיזודות שנחרתו בזכרוני. הולדתה של אחותי. הפציעה שלה מקלשון חם ואשפוזה
בית חולים. בילוי בחג מולד עם חבריהם של הורי. עץ האשוח המקושט ומואר ששבה מאז את
ליבי.
הזיכרון האהוב במיוחד היה הקשר שלי עם סבי וסבתי. קשר שהפך להיות
משמעותי מאד גם בבגרותי. ביתו של סבי היה מרוחק מביתנו. מאד אהבתי ללכת
אליו ובדרך להתעכב בבית של דודתי בתיה ודודי ראובן ולשחק עם בת דודתי שגם קראו לה
חיה. שיחקנו גברות, נעלנו נעליים של דודתי והסתובבנו איתן. לא זכור
לי שהיו לי צעצועים. אבל היו הרבה מאד בני משפחה וחברים של הורי שהוו שמלאו את
הוואי חיי.
שם הורי יהודה וסימה סוסינסקי. שם אחי: שלמה ויוכי. אבי היה נהג במוסד של יתומים אמי היתה מנהלת חשבונות. שני הורי היו אנשים טובי לב ונדיבים. אבי היה איש די גבוה ורזה. אמי היתה אישה
יפה וג'ינג'ית. דולגינוב היתה עיירה שגרו בה יהודים רבים
לפני מלחמת עולם שניה. רוב היהודים היו דתיים והשתייכו לזרמים שונים ביהדות. היו חסידים
והיו מתנגדי חסידים ולכל זרם היו בתי כנסת נפרדים. לדוגמא, סבתא שלי הלכה לבית כנסת
של החסידים וסבא לבית הכנסת של המתנגדים לחסידות.
הייתי בת שש עזבנו את רוסיה, בדרכנו לישראל.
מרוסיה עברנו לפולין וגרנו בה שנתיים וחצי. בפולין היתה לי חברה שאותה אני זוכרת במיוחד.
כשהגענו לבית שלנו היא ראתה אותי וקראה לי ז'יד ( יהודיה). אבל כדרכם של ילדים העלבון נשכח ונוצרה חברות מאד
טובה. גם ההורים שלי נעשו חברים של משפחתה. זכור לי שהיא לקחה אותי אתה לכנסיה. מאד
מצא חן בעיני השקט והיופי של הכנסיה. במיוחד התפעלתי מהחג בו לבשה חברתי בגדים לבנים.
בגיל מאוחר יותר, בגיל תשע כשכבר עלינו
לארץ ישראל רוב המשחקים שלי היו מחוץ לבית. חמישה אבנים, כדורגל, משחק "ציזיק".
משחק של פגיעה בעץ וריצה בין תחנות (זוכרת שמאד אהבתי את המשחק הזה) ומשחק גולות.עברתי מספר בתי ספר: בפולין, למדתי בבית
ספר יהודי שם למדתי אידיש ופולנית.
כשעלינו בארץ למדתי כיתה ג' בנצרת אחר כך
ברמת גן ולבסוף סיימתי יסודי במרכזת בתיה. תיכון, למדתי ברחובות שהיום קוראים לו דשליט
בבית ספר יסודי אני זוכרת מורה בשם נילי שמאד
אהבתי אותה, היא היתה מאד טובה אלי ואל שאר התלמידים. בתיכון אני זוכרת מורה בשם בוסק
שלימד ספרות. הוא היה איש רוח וגם כתב ספרי שיר. בבית הספר לא היו ארוחות. האוכל שאהבתי
היה כל המאכלים הרוסיים שאמי הייתה מכינה בכישרון רב.באותה עת לא כל התלמידים התקבלו לתיכון
עיוני רק מי שעבר מבחנים מיוחדים (סקר). בתיכון למדתי במגמה הספרותית. היחסים עם
המורים לא היו קרובים היו יחסי כבוד ויראה.המשמעת הייתה חזקה בעיקר לגבי ההישגים.מי שלא עבר את המבחנים החל ללמוד מקצוע מסוים ונאלץ לעזוב את בית הספר
ולעבור לתיכון ברמה נמוכה יותר.
החתונה שלי
סיפור החתונה שלי התחתנתי עם החבר הראשון שלי טוביה, כשהייתי
בגיל עשרים. את שמלת החתונה עיצבתי בעזרת שכנה
ומכרה של ההורים. את הבד רכשתי בתל אביב עם סבתי. השמלה הייתה מאד צנועה וסיפקה אותי.
את זר השושנים הלבנות הזמנתי במקום בחנות פרחים בתל אביב. בוקר החתונה נפתח במשימה
שקיבלתי על עצמי לקשט את האולם בפרחים. לאחר השלמת המשימה.
ביליתי את יומי בטיפוח מושלם
במכון יופי ידוע בתל אביב בחברת אחותי יוכי. שנים רבות ליוו אותי ריחות האמבט והטיפוח
ועיצבו את הטעם שלי בפינוקים. החתונה נערכה בתל אביב בבית החייל. מקום
שנחשב בזמנו. לחתונה הוזמנו חברים רבים שלנו ושל ההורים. היות ומשפחתי הייתה מאד אהובה
על חברי המושב שבו התגוררנו, הגיעו יותר מוזמנים ממה שחישבנו. זו הייתה חתונה מסורתית
ושמחה עם תמונות משפחתיות שגזלו חלק גדול מתשומת ליבי.
לאחר שהחתונה הסתיימה התברר לנו כי המזון
אזל ואנשים רבים לא מצאו מקום ישיבה. עד היום חברינו מזכירים לנו את גודל הבלגן. מזל
שאנחנו היינו שקועים בשמחה. מאז עד היום ביתנו
ידוע באירוח השופע כל טוב.
תשע"ו
מילון
דולגינובהעיר בה נולדה סבתא ברוסיה הלבנה
ציטוטים
”אין“