מאגר סיפורי מורשת

שמי צפרא מנשה ונולדתי בקיבוץ אפק. גדלתי במשך כל שנות ילדותי בלינה משותפת. לינה בבית ילדים ללא ההורים, החל מבית התינוקות ועד לגיל הבגרות. בבית התינוקות הייתה שומרת, ששמרה על כל הילדים מבית התינוקות ועד גיל המצווה.  אני זוכרת שבחורף היינו לבד ופחדנו מהרעמים, הברקים ומהגשם החזק, בכינו וקראנו לשומרת שישבה ליד השמרטף בבית התינוקות. היא לא הגיעה אף פעם. המשכנו לבכות ולצעוק עד שהתעייפנו, והלכנו לישון וככה זה קרה שוב ושוב בכל חורף בתקופת הגן. בעקבות זה מאוד פחדתי לישון בגן, וכשההורים שלי היו מביאים אותי אל הגן, ברחתי והתיישבתי מאחורי הגן בחושך, והתחבאתי. כשמצאו אותי ביקשתי ללכת לישון בבית אצל ההורים, אבל הגננת לא הסכימה (כי לא היה מקובל שהילדים ישנו בבית של ההורים) ונאלצתי להישאר לישון בגן. חשתי בודדה ומפוחדת. ככה זה המשיך גם כשהייתי בבית הספר. בתקופה הזאת לא היו טלוויזיה וטלפון בבתים, אז רוב הזמן שיחקנו בחוץ קלאס, חמש אבנים, מחבואים, ובלורות. אחר הצהריים כשהיה לנו זמן לבקר את ההורים, לא רצינו ללכת, כי מאוד נהנינו מהמשחקים ביחד. בכל כיתה הייתה מטפלת אחת, שהייתה מכינה לנו לנו ארוחת בוקר, צהריים וערב. בשעה שמונה בערב היה כיבוי אורות והיינו צריכים ללכת לישון, רוב שעות היום היינו עם המטפלת ולא עם ההורים.

בנוסף היה לנו מחסן אופניים משותף לכל הילדים, ואני זוכרת שבגיל 4 לקחתי זוג אופניים ולמדתי לרכב לבד. היה לנו גן ירק שגידלנו בו ירקות ומשק חי. כיום אני גרה באותו המקום בו היה בעבר  גן הירק. בהפסקות מהלימודים היו תורנויות של הילדים, בעבודה בגן הירק או במשק חי. בגיל מאוחר יותר, לאחר שעות הלימודים, משתיים עד ארבע, יצאנו לעבוד בענפי הקיבוץ: בחקלאות, בפרדס, קטיף כותנה, דילול תירס ובעישוב הכותנה. כמובן שנאלצנו גם לנקות את הכיתות (את כל המבנה). בתקופה זו חונכנו לעבודה וחריצות ולהתמדה, אהבתי מאוד ספורט ופעילות גופנית, הייתי בנבחרת כדורסל של הבנות, הייתי ספורטאית בכל תחומי האתלטיקה, שחיינית טובה ואהבתי מאוד לרקוד ולשיר. וזאת הייתה צורת החיים שלי בלינה המשותפת בקיבוץ עד הצבא. כשסיימתי את התיכון בקיבוץ, עברתי למבנה מגורים אחר עם עוד שתי בנות מהכיתה.

בשנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים התגייסתי לצבא, לחיל השיריון בבסיס צאלים, במתקן 500. הייתי בתפקיד מש"קית ח"ן בדרגת סמלת. זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי. אחרי שהשתחררתי הייתי בשנה שלישית בקיבוץ רעים בנגב. מאוד נהניתי שם ועבדתי כמטפלת בגיל הרך, מאוד אהבתי את העבודה עם הילדים, וכשחזרתי לקיבוץ אפק, יצאתי ללמוד בסמינר אורנים בקורס של מטפלות-גננות, במשך כשנתיים. כשסיימתי את הלימודים קיבלתי גן והייתי בו גננת, ועשיתי זאת באהבה גדולה.

בתקופה זו הכרתי את קובי בעלי. הכרנו במסיבת רווקים שהייתה בתל אביב. התחתנו בשנת 1979 בקיבוץ אפק. אחרי החתונה עברנו לקיבוץ יסעור, קיבוצו של קובי, שם נולדו אייל ונועה. לאחר  ארבע שנים בקיבוץ יסעור, חזרנו לקיבוץ אפק, בו נולדו איתי וליאת. החלטנו שקיבוץ אפק יהיה הבית שלנו לעד.

הזוית האישית

הגר: נהניתי לשמוע את הסיפור מסבתא שלי. יש הרבה דברים שלא ידעתי עליה. הייתי סקרנית לשמוע ולהכיר עוד ועוד מתקופתה. במהלך סיפורה של סבתא שלי, הרגשתי ממש מחוברת אליה. אני חושבת שזה חשוב מאוד, שיקיימו את התוכנית גם בבתי ספר אחרים, כי אנו לומדים איך התנהלו החיים של הסבים והסבתות שלנו, וזאת  חוויה גדולה שאני לא אשכח.

צפרא: הייתה לי חוויה מיוחדת במינה, לספר לנכדתי הגר על העבר שלי, לדעתי זה חשוב שהילדים של היום ילמדו על העבר, של הסבים והסבתות שלהם, כי זאת הייתה תקופה שונה לגמרי. מאוד נהניתי מהפגישות, זה רעיון מאוד מוצלח, כי הוא מקשר בין הנכדים לסבים והסבתות, ואני מקווה שגם בתי ספר אחרים יאמצו את התוכנית הזאת.