מאגר סיפורי מורשת

ליל הסדר שלי – סבתא יהודית מקיבוץ אפיקים, מספרת על תחילת שנות ה-50.

שמי יהודית אשכנזי נולדתי ב-1942בקיבוץ אפיקים. כשהיינו ילדים בקיבוץ, כשבוע לפני ליל הסדר קיבלנו סנדלים תנ"כיים (הבנות סנדלים לבנים והבנים סנדלים חומים), חולצה לבנה, מכנסיים קצרים עם גומי, תחתונים וגופיה, הכל תפירת בית. והשיא, מטפחת אף קטנה עם רקמה של פרח בפינה.

שבוע לפני ליל הסדר כבר הביאו שולחנות וספסלים וערכו את הסדר בחוץ בדשא הגדול (הדשא המזרחי). הכל היה ערוך בצבע לבן. פעם אחת כפי הנראה היה גשם, אז עשו את הסדר במוסך כשרק בנו אותו. משנות ה-60 המוקדמות חגגו בחדר האוכל. היו מסיידים את הבניינים בקיבוץ בסיד לבן, והיו מחטאים ומרססים נגד יתושים בכל בתי הילדים. כל הקיבוץ השתתף בסדר. הילדים הקטנים לא באו לסדר, היתה תורנות בין ההורים בשמירה בבית הילדים.

בתור ילדה לא השתתפתי בהכנות, לא רקדתי או הקראתי. כשכבר התבגרתי, הייתי מסדרת את סידורי הפרחים, היו תולים סידורי פרחים עגולים מהתקרה. אהבתי מאוד את הציורים של דודו רוט ז"ל שקישטו את חדר האוכל, חבל שלא ידעו לשמור עליהם.

מאכלים שאני זוכרת די דומים לאוכל שיש היום. היה סלט תפוחי אדמה מאוד טעים, היו עושים הכל במטבח, לא קנו כלום מוכן – גפילטע פיש, חזרת, קניידלך. שרה קורין היתה מכינה את החזרת. בחדר האוכל היו מסודרים מגשים במרכז השולחן, ובמגשים היו מסודרים לחם ומצות ביחד, זה לא היה נראה לנו מוזר או לא בסדר.

אני לא זוכרת שהיה צפוף כמו היום. חגגו בחדר האוכל הישן. היתה תקרה בצורת קשת. אני זוכרת שהיה ריקוד של קציר ואסיף אלומות, זה היה ריקוד של בנות כיתה ז-ח. היתה מקהלה גדולה ששרה שירים מההגדה הקיבוצית. המנצח היה לובה רביץ. לא זכור לי שהחביאו אפיקומן.

אחרי החלק הראשון של הסדר ואחרי האוכל היינו הולכים לבתים לשתות קפה, התורנים היו נשארים לסדר את חדר האוכל, ואז היינו חוזרים לחלק השני של הסדר, לשיר את השירים.

ליל הסדר בקיבוץ אפיקים

אני זוכרת הרגשת התעלות ושמחה גדולה, שותפות וביחד. בעיקר אני זוכרת הרבה שירה, את המקהלה, את הקהל שר יחד עם המקהלה בקאנונים, ובמיוחד את שירת "וקרב פזורינו".

למחרת ליל הסדר, כל הקיבוץ היו יוצאים לפאת שדה, קרובה לאפיקים, ועושים את טקס "הבאת העומר": הבחורים היו עומדים בתוך השדה עם חרמשים, והיו קוצרים את השיבולים, ומתקדמים לכיוון הבמה, תוך כדי נגינת השיר "שנת תבואה". חברה שלי, אראלה גוטסמן ניגנה בחליל, ואבא שלי מנחם היה מקריא, ומברך על התבואה.

סבא מנחם מברך על העומר

בשנים ההם כולם היו חוגגים ביחד, כמעט ולא חגגו בבתים או מחוץ לקיבוץ. אהבתי מאוד את הרגשת הביחד, אני עדיין אוהבת את ליל הסדר כפי שחוגגים אותו באפיקים.

סיפורו של חפץ –

חפץ ייחודי שעובר בירושה במשפחה שלנו – ״מחברת לוזיה״

אני רוצה לספר על חפץ מיוחד ובעל משמעות, שהערך שלו הוא לא בכסף, יש לו ערך רגשי עמוק וגם היסטורי. אני אספר על המחברת של הרב-סבא שלי, מנחם לוזיה, האבא של סבתא שלי יהודית. אפילו כתבו עליה ערך בויקיפדיה ועשו עליה כתבות בעיתונים ובערוץ 2. למחברת נתנו שם והיא נקראת ״מחברת לוזיה״, שזהו שם המשפחה של סבא מנחם. מחברת לּוזְיה היא רשימה של 913 ילדים שעלו ב-1945 מסוריה במסגרת מבצע העלייה שנקרא ״מבצע האלף״ על שם 1,300 הילדים שעלו ארצה במבצע הזה את הרשימה הכין אבא של סבתא שלי, מנחם לוזיה. הוא היה פעיל במוסד לעליה ב׳, (העליה הבלתי לגאלית, לא חוקית), והיה שותף בהעלאת אותם ילדים ארצה. בעקבות פועלו של סבא מנחם, הוא התכבד להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות ה-41 למדינת ישראל, בשנת 1989. במהלך שנות השלושים ושנות הארבעים של המאה הקודמת עזרו פעילי עליה ליהודים, תושבי סוריה להשיג אישורי עליה (סרטיפיקט) ולעלות, בזרם איטי, לישראל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התחזקו הרוחות הלאומניות בסוריה, דבר שהביא לצמצום מתן אישורי העלייה. היה חשש לגורל יהודי מדינה זאת. אחת האפשרויות שהועלתה – והתקבלה, בסופו של דבר – היתה להעלות באופן יזום ומרוכז ילדים, וזאת במסגרת ׳עליית הנוער׳ שהיתה מסגרת מאורגנת להעלאת ילדים מרחבי אירופה. מנחם שכנע את מי שעמדה בראש "עליית הנוער", הנרייטה סאלד, לקלוט את הילדים מסוריה בקיבוצים, קבוצות ומושבים, ולכן, ב-1945, הורתה הנהגת היישוב למוסד לעלייה ב', להגביר את קצב הוצאת היהודים מסוריה, גם בצורה לא חוקית. בשלב ראשון הוחלט על העלאה של הילדים, וזאת במסגרת של מבצע שנקרא "מבצע האלף" שנתמך על ידי ארגון עליית הנוער. במהלכו הועברו ארצה, בדרך היבשה, כ- 1,300 ילדים שפוזרו ב-61 קיבוצים ו-21 מושבים בארץ. תחילה, סירבו הורי הילדים לשלוח אותם לבד לארץ ישראל, אך לאחר מכן השתכנעו, ורבים מהם אף "התנו" את אישורם בכך שלילדים שנבחרו לעלות יצטרף אחד או כמה מאחיהם – דבר שהגדיל משמעותית, את מספר הילדים שהועלו במסגרת זו. ובהמשך, אף הצטרפו רבים מבני המשפחות לילדיהם שכבר נקלטו בארץ.

רבים מן הילדים שהועלו במסגרת "עליית האלף", עשו את הדרך מביתם בסוריה אל גבול הצפון של ארץ ישראל ברגל, בעזרת מבריחים מקומיים – דרך אשר נמשכה ימים אחדים, בלילות, בדרכים לא מסומנות ומסוכנות. כאשר הגיעו לארץ ליוו אותם אנשי הפלמ״ח ודאגו להחביא אותם מפני החיילים של צבא המנדט הבריטי ששלט אז בארץ.

ההיסטוריה של המחברת

אחד הפעילים במבצע הזה היה אבא של סבתא שלי, מנחם לוזיה. מנחם נולד ב-1910 בדמשק, מראשי תנועת ׳החלוץ׳ בדמשק, עלה ארצה ב-1931 עם חברתו שושנה פסח (אמא של סבתא שלי) והם הגיעו לקיבוץ אפיקים. מנחם היה זה שקלט את הילדים שהגיעו, דאג להם, הוא כיוון אותם אל יישובי היעד והקפיד לרשום את פרטיהם במחברת אישית. מתאריך 3 במאי 1945 עד 25 בדצמבר 1945 רשם במחברת 913 ילדים. המידע על הילדים כלל את הנתונים האלה: שם משפחה, שם פרטי, שם האבא, גיל הילד, תאריך הגעה לארץ, הישוב שאליו נשלח, ישוב שאליו הועבר (אם הועבר) והערות. מתוך דאגה לילדים, המשיך מנחם לעקוב אחריהם, ולרשום מידע על מעבר של ילדים בין יישובים. המחברת נשמרה בבית שלו באפיקים, ולאורך השנים ״ילדי המחברת״ שמרו איתו על קשר, היו מגיעים לבקר אותו ומתקשרים אליו. לקראת פטירתו, ב-1997 ,העביר אותה לבתו יהודית, סבתא שלי. לאחר פטירתו התפרסם תוכן המחברת והיסטוריונים העלו את הרשימות לאינטרנט.

חשיפת המחברת לציבור עזרה לילדים שרשומים בה למצוא ילדים נוספים שהגיעו איתם. כמו כן נחשפו במחברת הקשר האישי של אנשים ידועים או קרובי משפחתם: אימו של הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי, משפחתו של סגן ראש השב״כ לשעבר ישראל חסון, ועוד. בשנת 2015 נערך כנס ״הילדים״ שעלו במסגרת "מבצע האלף". אני מרגיש שהחפץ הזה שהוא בעצם ״רק״ מחברת הוא חפץ חשוב מאוד. הוא מספר על פרק בהיסטוריה של הקמת המדינה והוא נוגע להיסטוריה האישית של הרבה אנשים. ואני גאה לדעת שלמשפחה שלי יש חלק בזה. אני בטוח שהמחברת תמשיך להישמר אצלנו במשפחה. סבתא יהודית מספרת איך הגיעה המחברת לידיה -"כשאבא שלי מנחם לוזיה, נפטר לקחתי את המחברת אלי. הרבה מהילדים שעלו מדמשק היו באים לבקר אותו בבית באפיקים, הוא היה מוציא את המחברת מהמגירה, מראה להם את השם שלהם רשום במחברת. המחברת תמיד היתה מונחת לידו, אפילו כשהיה בבית אשלים.

בשנת 1997 אבא שלי נפטר, ואני הייתי בת חישים וחמש. אחרי שהוא נפטר הבנתי את החשיבות של המחברת ולקחתי את המחברת והיא שמורה אצלי. החפץ נמצא אצלי משנת 1997 ,השנה בה אבא שלי נפטר. כבר עשרים וארבע שנים שנים. בשנת 1945 ,כשהעלו את הילדים מסוריה לישראל, אבא שלי, קיבל את פני הילדים אחרי שהם עברו את הגבול בדרך-לא דרך – דרך הדן, אילת השחר, דרדרה, ראש פינה. בראש פינה קיבלה אותם אישה בשם גיטל, היא האכילה אותם ודאגה להם לבגדים, וכל זה במרחק של 200 מ׳ מהמשטרה הבריטית. משם לקחו אותם לבת גלים בחיפה, שם אבא שלי חיכה להם, ודאג לרשום אותם במחברת – הוא תיעד את הפרטים שלהם: השם, שם האבא, הגיל שלהם, לאן נשלחו בארץ, בני כמה הם. מאז המחברת היתה שמורה אצלו במשך כל השנים. זאת מחברת שורות עם כריכה קשה שמחולקת לפי אותיות א-ב, וכך אבא שלי כתב את שמות הילדים במחברת, לפי האותיות. המחברת הזאת מתעדת את שמות הילדים, ואת שנת העליה שלהם לארץ, זאת היתה תקופה מאוד חשובה וזה מספר פרק בימים של לפני הקמת המדינה.

בזכות העלאת הילדים לארץ ההורים שלהם הגיעו בעקבותיהם וככה הצילו הרבה מקהילת יהודי סוריה. הם עברו מסלול העפלה מסוכן ומי שקיבל אותם פה בארץ היה אבא שלי. בזכות המחברת הזאת שהוא כתב, אפשר ללמוד פרק חשוב בהיסטוריה של הקמת מדינת ישראל. הרבה מאותם ״ילדים״ שכתובים במחברת היו מתקשרים לאבא שלי, והיום הנכדים שלהם מתקשרים אלי או לאמא שלך בארכיון, כדי לברר אם הם כתובים במחברת, זה משלים להם את התמונה על סיפור העלייה שלהם.

לפני כמה שנים חוקר גניאולוגיה – חקר יוחסין, ביקש את סריקות הדפים של המחברת והוא העלה את כל דפי המחברת לאינטרנט. לפני שנה ביקשו לשלוח את סריקות המחברת למוזיאון ההעפלה במחנה עתלית והם מכינים דגם שהמחברת לתצוגה אצלם במוזיאון ההעפלה. אני אעביר את המחברת לארכיון הקיבוץ. לצערי, עד היום לא הצליחו להקים מרכז מורשת ליהדות סוריה. אולי אני אעניין את מוזיאון הפלמ״ח, הפלמ״חניקים היו אלו שעסקו בהעלאה היבשתית מסוריה ומלבנון, ועליהם חיים חפר כתב את השיר:

״בין גבולות״:

ּבֵין גְבּולֹות, בֵין הָרִים, לְלֹא דֶרְֶך, ּבְלֵילֹות חֲׂשּוכֵי כֹוכָבִים – ׁשַּיָרֹות ׁשֶל אַחִים, בְלִי הֶרֶף, לַּמֹולֶדֶת אָנּו מְלַּוִים. לָעֹולָל ו לָרְַך – ׁשְעָרִים פֹה נִפְּתַח. לַּמְָך ו לַּזָקֵן – אָנּו פֹה חֹומַת מָגֵן!"

דף ממחברת לוזיה

הזווית האישית

הדר – החפץ הזה שהוא בעצם "רק" מחברת, הוא חפץ יקר מאוד. אני גאה לדעת שלמשפחה שלי יש חלק בפרק ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל. שנוגע להיסטוריה של הרבה אנשים. אני בטוח שהמחברת תמשיך להישמר אצלנו במשפחה.

סבתא – אני מאחלת להדר שיכיר את ההיסטוריה שלו – שלנו, והכי חשוב שתהיה בן אדם טוב.