מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ליליק ילדות והמשכיות במושב צופית

סבתא ליליק והנכד יהב במפגש השבועי
סמלת - רכזת הוראה
בגרות והמשכיות

ילדות מוקדמת במלחמת העולם השנייה

נולדתי בדצמבר 1940, שבוע לפני חג החנוכה תשי"א  בת להורי, חיה  וישראל גינזבורג ואחות לאליהו גינזבורג שהיה בן 6 שנים. באירופה כבר התחוללה מלחמת העולם השנייה. שנה וכמה חודשים אחרי מות דודי, אייזיק, אחיה של אימי שנרצח על ידי הגרמנים. שמי הרשמי לאה, ניתן לי על שם סבתי, אם אבי, שנפטרה כמה חודשים לפני הולדתי. הורי היו בין מייסדי המושב שהוקם 7 שנים קודם לכן, בשנת 1933 במסגרת התיישבות האלף. מושב צופית היה המושב הראשון בשטח שבין כפר סבא לקיבוץ רמת הכובש.

הסביבה הגיאוגרפית בה גדלתי

ילדותי הייתה מושפעת ממערכת היחסים בין ערביי הסביבה (טירה, מיסקי בדואים שחנו בחורף בסביבה) וערבים שבאו מקלקיליה. עם ערביי הסביבה דווקא היו יחסים תקינים. היו ביניהם רוכלים שהיו מגיעים למושב למכור את מרכולתם אבל, סבלנו במיוחד מערביי קלקיליה שהיו מגיעים כדי לגנוב ובעיקר כדי לפגוע גופנית. שני גורמים אלה: המשק החקלאי בו גדלתי והצורך בהתגוננות ושמירה, היו ההוויה הקיומית שלנו.

אבא שלי, היה אחראי על מפעל המים במושב וכחלק מהעבודה היה צריך ללכת ברגל לבדוק את מלאי המים בבריכות ולפי הצורך להפעיל את הבוסטרים בבארות. הוא היה צריך לעשות זאת גם בלילה ולכן, בגלל הסכנה הרשו לו לשאת נשק. הנשק. שנקרא סטן,  היה תלוי באופן קבוע על מסמר בביתנו. כשהיה הולך בלילה דאגנו מאוד. לפעמים היה שולח אותי להפעיל את הבוסטרים אבל רק ביום.

חצר המשק ותנאי חיים

החצר הייתה משופעת בבעלי חיים: פרה, עיזים וגדיים, אתון, תרנגולות, ברווזים והיו לנו כלבות ששמרו על המשק מפני גנבים. לא היו כבישים ובשנים הראשונות גם לא היה חשמל. המקלחת ובית השימוש היו בחצר על יד הרפת. עזרנו להורים בעבודות הלול, בהאכלה של חיות הבית, בהעברת התוצרת למחסן הביצים ולמחלבה. המשחקים היו בחצר בין העצים, בחול, על ערמות החציר, בשלוליות מים ובחצר בית הספר.

הייתי בערך בת ארבע, כשחיברו אותנו לחשמל ואז קנינו רדיו. בשנים בהן לא היה חשמל השתמשנו במנורות "לוקס" או בשם העברי – עששית. בערב היינו יושבים מסביב לשולחן אחד: אבא שלי קרא עיתון, אמא קראה בספר או תיקנה בגדים, ואנחנו הילדים עשינו שעורי בית או קראנו בספרים.

חוויות מתקופת מלחמת השחרור

במלחמת השחרור חפרנו שוחות הגנה בחצרות הבתים. ביום שישי אחד התקבלה הודעה שצריך לפנות את הנשים והילדים מהמושב כי יש ידיעות על כוונת הערבים מטירה לתקוף את צופית. הייתי בת שבע וחצי בערך ואני זוכרת שכל הנשים והילדים עלו על משאיות, מוניות וכלי רכב שונים. אמא שלי הייתה בהריון עם אחי הצעיר אילן ובאותו זמן הקפידה לא לנסוע בשבת. כשהגיע תורנו לעלות על מונית, לא רצתה אמא שלי להגיע לאחותה בתל אביב אחרי כניסת השבת ואמרה: מה שיהיה יהיה. עם צאת השבת כשחזרו הנשים והילדים, עמדתי ברחוב ואמרתי בגאווה: אנחנו לא ברחנו…זו הייתה חוויה מכוננת.

חוויות הקשורות בבעלי החיים

עברתי חוויה לא פשוטה בגיל 10 בערך. היו שולחים אותי לנהוג באתון הרתומה לעגלה כשאני יושבת על ארגז – בוקסה ובין רגלי עמד אחי אילן בן השנתיים ואני תומכת בו בשתי רגלי, שלא ייפול. יום אחד עברנו ליד חצר שבה היה קשור חמור שנער נעירה חזקה והבהיל את האתון. זו פתחה בדהרה ואילן נשמט מבין רגלי ונפל בין שני היצולים של העגלה. משכתי חזק במושכות עד שהאתון עצרה אחרי כמאתיים מטר. רצתי לראות מה שלום אילן ולמזלי, מכיוון שלא היה כביש אלא רק חול לא נפגע אחי.

לימודים בגן הילדים ובבית הספר גן הילדים במושב היה רב גילאי מגיל 3 ובו למדתי שלוש שנים. הגן היה במבנה של בית הספר וחלק מהחגים חגגנו יחד. בבית הספר היו מעט תלמידים ולמדנו שתי כתות יחד: א-ב, ג-ד, ה-ו, ז-ח כך שלפעמים למדנו עם ילדים קטנים מאיתנו ולפעמים עם גדולים מאיתנו. הייתה לנו גינת ירק גם בגן וגם בבית הספר והיינו מגדלים ירקות ואוכלים בהפסקת האוכל ולפעמים גם לקחנו הביתה, אם היו הרבה ירקות.

משחקים ששיחקנו בבית ובחוץ

הבתים היו קטנים, עד שנת 1951 גרנו בבית בן שניים וחצי חדרים ולכן מיעטנו לשחק בבית. המשחקים ששיחקנו בבית היו רביעיות, שבצנה, דוק, מונופול ומשחקי קופסה אחרים. הרבינו לשחק בחוץ: מחניים, "סטופ" (עמודו), חמש אבנים, דודס*, קלאס, קפיצות משולשות/שלוש מקלות, קפיצה בחבל (דלגית), משחקי כדור מלווים במחיאות כף וחרוזים מדוקלמים המלווים אותם. היינו ממציאים משחקים ומכשירים. אחת ההמצאות הייתה "טלפון" מקופסאות של משחת נעליים. השחלנו חוט בין שני החלקי {הקופסה והמכסה) שניים היו מדברים ב" טלפון" לאחר שהתרחקו למרחק של כמה מטרים והקול היה נשמע דרך ההדהוד.

בגרות והמשכיות

מהחממה במושב למים סוערים

סיימתי שמונה שנות לימוד בבית הספר בצופית ונרשמתי לתיכון כצנלסון בכפר סבא. המעבר היה חד, מלימודים בכתה של 13 תלמידים שרובם למדו מגיל הגן ביחד לשכבת כיתות ט' בת חמש כיתות מקבילות כאשר בכל אחת מהן כ – 50 תלמידים. הכרתי בודדים והרגשתי זרה, מפוחדת, בודדת ונטושה. החוקים והכללים היו נוקשים והמורים לא הכירו אותנו בשמות, הפנייה אלי הייתה אנונימית: "את, שם בשורה השלישית".

תרומה משמעותית להרגשת הבדידות הייתה החוויה הנוראה שעברתי בקיץ שבין בית הספר היסודי לתיכון. מה שנקרא לימים "אסון מעגן". הייתי בביקור אצל אחי אליק גינזבורג, שהיה מדריך נוער במחנה עבודה, בקיבוץ אלומות. כולנו נסענו לחנוכת האנדרטה בקיבוץ מעגן שם אירעה התאונה המחרידה שבה צלל מטוס "פייפר" לתוך הקהל ונאלצנו לברוח פן יידלק המטוס. לא מצאתי את אחי ונאלצתי לזרום עם הקהל תוך כדי פינוי ההרוגים והפצועים. מאז יש לי סיוטים מטיסות נמוכות של מטוסים, במיוחד במפגנים ובהתקהלויות.

ואיך זה מתקשר ללימודים בכתה ט' בתיכון? למדנו בקומה שלישית וכאשר מטוס היה טס מעל, הייתי מורידה את הראש על השולחן מפחד שמא יפגע בי. אחד המורים צעק לעברי "לישון תישני בבית ולא פה". הוא לא טרח לבדוק למה אני משעינה את ראשי על השולחן. זאת אחת הדוגמאות לטלטלה שהמעבר מלימודים במקום שכולם מכירים אותי למקום זר ומרוחק.

תיכון, סמינר, צבא – פרקי ההתבגרות והקמת המשפחה

שש שנים ישבתי על ספסל הלימודים ובסיום לימודי ההוראה התגייסתי לצבא ושרתתי במחנה צבאי על יד אילת. שם הכרתי את ינאי זקס, ובתום שתי שנות שרות צבאי חוויתי נישאנו. החתונה הייתה בצופית אך מקום המגורים התחלף מדי כמה שנים בעקבות ינאי ששרת בצבא הקבע.

גרנו בבאר שבע, באילת, חזרנו לבאר שבע ומשם לרמת השרון. ילדינו גדלו במקומות אלה עד שחזרנו לצופית בשנת 1977 ובנינו את ביתנו. חזרנו למשק שהקימו הורי, על תקן "בנים ממשיכים" עם שלושת הבנים שנולדו לנו: ישי, יגאל (yigael) ויורם. כיום גרים שניים מבנינו וארבעה מנכדינו בצופית, ביניהם יהב זקס, הלומד בכתה ה' בבית חינוך צופית.

אני עבדתי 46 שנה במערכת החינוך וכיום מנהלת בהתנדבות את ארכיון מושב צופית שאותו הקמתי עם יציאתי לגמלאות בעזרת חברות מתנדבות. ינאי, בעלי, עבר לעבוד במשק החקלאי ובמשך שנים מספר גידל פרחים, פרי הדר, אבוקדו ועוד. ענף המכוורת הוא הענף המרכזי שפיתח ובו הוא ממשיך גם כיום.

בזכות תיעוד עבודתו זו המצאתי את שם המקצוע " דבוראי" מלה שהתקבלה גם על ידי מועצת דבש וארגון מגדלי הדבורים. בננו הבכור, שרת אף הוא עשרות שנים בצבא הקבע וקבע את ביתו ב"רעות" שם נולדו וגדלו ילדיו. עם חזרתנו למושב, נשאבתי לפעילות ציבורית במקביל להמשך לימודי לתואר ראשון ושני. בתקופה מסוימת ריכזתי את ועדת תרבות במושב ובתוקף פעילות זו זכיתי יחד עם פעילים נוספים לבקר בבית הנשיא (נבון) . חוויה נעימה שהתווספה.

 המצגת של ליליק

הזוית האישית

ליליק על העבודה עם יהב

נהניתי מאוד לעבוד עם יהב ולהיווכח בסקרנות שלו לגבי ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלי. גם אני למדתי ממנו להסביר ולדייק בפרטים. יהב מתמצא במחשב והיה שותף בניסוח ובעיצוב הגופנים והמצגת.

יהב על העבודה עם סבתא ליליק

נהניתי לעבוד עם סבתא וללמוד על החיים שלה ועל החיים במושב. היה כף לעבוד וללמוד הרבה דברים גם בעבודת המחשב כמו לדוגמה, הוספת קישורים למילים או ביטויים.

מילון

אסון מעגן
אסון תעופה שהתרחש ב-כ"ח בתמוז תשי"ד, 29 ביולי 1954, כאשר מטוס קל מסוג פייפר קב התרסק לתוך קהל שנכח בטקס זיכרון לצנחני היישוב בקיבוץ מעגן. באסון נהרגו 17 איש ונפצעו 25. ראש ממשלת ישראל משה שרת וראשי היישוב היו נוכחים בטקס זה.

ציטוטים

” אחי הצעיר שנשמט בין רגלי ונפל בין הייצולים של העגלה, בעודי נוהגת את האתון. “

הקשר הרב דורי