מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לידה מחדש בארץ ישראל

הסבתא ליזה ונכדתה הודיה
הילדה הקטנה בתמונה זו הסבתא ליזה
ארץ ישראל נקנית בייסורים

זכרונות ילדות

קוראים לי ליזה בטיטו, נולדתי בשנת 1948 בעיר קזבלנקה שבמרוקו.

נקראתי בשם זה על שם אחות של סבתא ששמה היה עיז'ה. שם משפחתנו היה אלמליח וכשעלינו לארץ שינינו אותו לאלימלך.

ילדות במרוקו

את תאריך יום ההולדת שלי אני לא יודעת, כיוון שנולדתי בבית. שכנה באה לעזור לאימא שלי בלידה, וכך נולדתי. בלי רשימות בלי מסמכים שמתעדים את היום המדויק. כשהילדים רוצים לעשות לי יום הולדת הם עושים את זה בראשון לאפריל.

היינו משפחה עם תשעה ילדים, חמישה בנים וארבע בנות. אני הייתי החמישית במשפחה, בדיוק באמצע. אבא ואימא נתנו לכולנו יחס שווה, ללא הבדל בין הגדולים לקטנים.

משנות הילדות שלי במרוקו אני זוכרת את אימא שעובדת כל הזמן מאוד קשה, היא עבדה בבית מלון. אבא לא עבד כי הוא היה עיוור. היינו גרים ב'מלאח', זה היה האזור של הקהילה היהודית. שם היה בית הכנסת, השוק, החנויות ורוב הדברים שצריך. בית הספר שלי שנקרא "בית רבקה" היה מחוץ למלאח, שהיה אזור קצת מודרני יותר.  הייתי היחידה מהמשפחה שלמדה שם, כל יום הייתי הולכת לשם ברגל. בשנים הראשונות אבא היה מלווה אותי, ובהמשך הלכתי לשם לבד. בית הספר היה עד לשעה 5 בערב. התלבושת האחידה שלנו הייתה חלוק כחול ופרח כחול על הראש. בית הספר היה ממוקם בוילה גדולה שחילקו את חדריו לכיתות, מכיתה א'-ח'. בית הספר התנהל באווירה חרדית, עם תפילות, ברכות לימודים תנ"ך ועוד.

אהבתי לבשל ולעזור לאימא בבית. לפני החגים היינו מתאספות חברות מהשכונה והיינו קונות כלים ומאכלים מיוחדים ומכינות אוכל לחג.

לא היו לנו הרבה משחקים בבית, היינו משחקים במשחקי-שירים ובחבל. היו לנו בתי קולנוע בסביבה ומידי פעם היינו יוצאים לראות סרט. החיים שלנו היינו מאושרים ושמחים, לא התלוננו על כלום. אמרנו תודה על כל מה שיש.

מחוויות החגים אני זוכרת את המימונה במוצאי חג הפסח, היינו חוגגים עם מופלטות ומיני מתיקה. גם השכנים הערבים היו מביאים לנו פרחים לכבוד החגיגה. בלילות המימונה כל בתי היהודים היו פתוחים וכולם היו עוברים בין הבתים, שמחים ורוקדים כל הלילה. לקראת החגים היו תופרים לנו שמלות חדשות, ומבית הספר היינו מקבלים חופש בימים אלה.

עשיו שונא ליעקב

עם כל החיים הטובים שהיו לנו, עדיין חיינו בסביבה עוינת. זכורה לי תקופה שהיו פרעות ביהודים מצד ערביי המקום ואנחנו חששנו שיפגעו בנו בבית. בעל הבית שלנו, שהיה ערבי, אפשר לנו לעבור לגור בבית הפרטי שלו לכמה ימים עד שיירגע המצב, והוא עצמו עבר לבית אחר בינתיים. עוד זיכרון מהשכנים הערבים שלנו הוא מאירוע שקרה לאחי.  באחד הימים הוא יצא לשוק והכניסו לו סכין בגב.

בשנת 1962, כשהייתי בגיל 12 החלטנו שצריך לצאת ממרוקו. החלטנו להצטרף לקבוצה שעולה לארץ במסגרת "מבצע יכין". באותו הזמן הגרמנים כבר השתלטו אז על האזור שלנו במרוקו, וסימנו איקס על בתי היהודים. הערבים התחילו ללעוג לנו, המצב נהיה מתוח. כשהחלטנו סופית לצאת, אמרנו לשכנים שאנחנו עוזבים לצרפת. היה אסור לנו להגיד שעולים לארץ. יצאנו מקזבלנקה באנייה לכיוון הארץ הנכספת. בדרך, בלב ים, האנייה שלנו התנגשה באנייה אחרת, והיינו במצב של סכנה. המלחים כבר הכינו אותנו לקפוץ מהסיפון לתוך הים. פתאום באופן פלאי הודיעו לנו שהכול נירגע ואפשר להמשיך לצרפת, לחניית ביניים בדרך לארץ.

ארץ ישראל נקנית בייסורים

ביום הראשון בארץ הרגשתי שנולדתי מחדש. התרגשתי פה כל יום מחדש. להיות בערים ובאתרים שעליהם קראתי ולמדתי בתנ"ך בביה"ס.

השתכנו בצריפים בשכונת עתיקות באשקלון. קיבלנו בית חדש וקטן. הכול מסביב היה חולות, לא היה לנו קל. אימא יצאה לעבוד בחקלאות ולאט לאט התחלנו להתרגל לחיים בארץ.

בארץ למדתי שנתיים בבית ספר ארלוזורוב ובהמשך עברתי ללימודים בכפר סילבר. המצב בבית היה קשה מבחינה כלכלית, ולכן עזבתי את בית ספר והתחלתי לעבוד. לגיסי ואחותי היה מפעל נעליים בתל אביב, גרתי אצלם ועבדתי במפעלם, ולשישי – שבת הייתי מגיעה לבית. עבדתי שם, יום יום מבוקר ועד ערב. אבל לא אהבתי את העבודה הזו. כעבור שנתיים עזבתי את העבודה. עברתי לעבוד במפעל אריזה של שימורים.

לא שרתי בצבא בגלל שהייתי דתיה. האווירה הכללית בארץ הייתה אז שבנות לא משרתות בצבא, רק הבנים.

כשהייתי בת 18 אימא שלי נפטרה. היא הלכה לבקר את אחותה בתל אביב ובדרך חזור היא נפטרה באופן פתאומי, הייתה בת 48. יהי זכרה ברוך.

אני זוכרת את מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ששת הימים. היו אזעקות ומטוסים, ואנחנו הצטופפנו במקלטים ביחד עם אנשים רבים נוספים. שניים מאחיי היו בצבא בזמן המלחמות, וב"ה חזרו בשלום.

הקמת המשפחה

סיפור ההכרות שלי עם בעלי הוא פשוט ביותר. גרנו בשכנות שתי המשפחות, ואחיות שלו היו באות אלינו, ואני הייתי הולכת אליהם. ככה נוצר הקשר. בשנת 1974 התחתנו, שנינו היינו בני 22, והתחתנו באולמי 'גני ים' באשקלון. כשהייתי בת 24 נולדה בתי הראשונה תמי, ובגיל 37 ילדתי את בני הקטן.

לאחר החתונה התחלתי לעבוד בבית אבות "הלפרין" באשקלון, ושם עבדתי כל השנים. היו לי משמרות ערב, לאחר שבעלי חזר מהעבודה ונשאר בבית עם הילדים. הייתי עובדת גם בשבתות ובחגים.

ב"ה היום יש לי נחת מכל צאצאיי. יש לנו בלי עין הרע 3 בנות ו2 בנים, 9 נכדים כן ירבו. כולם גרים בארץ. היום כשאני בגמלאות, אני עסוקה עם הטיפול השוטף בבית ורווה נחת מהנכדים.

סיפורו של חפץ

חפץ מיוחד שיש לי בבית הם נעלי בית קטנות. נעל היא כעין סמל של המרוקאים. בנעליים אלו  שמים עוגות, עוגיות וכל מיני מתוקים. יש הנוהגים פה בארץ לחלק אותן באירועי החינה.

תמונה 1

הזוית האישית

משוב הודיה: היה לי כיף לפגוש את סבתא בבית הספר ולנסוע רק א1תה לבית התפוצות. למרות שיש למשפחתנו קשר הדוק עם סבתא, לא קורה לי שרק אני והיא נפגשות ונהנות. אחרי ששמעתי את הסיפור של סבתא אני יודעת הרבה יותר על חייה מאשר בני משפחתי, ואפילו יותר מאמי… משוב סבתא: נהניתי מהכול. הרגשתי שהודיה התרגשה מאוד מסיפור חיי והעריכה מאוד את המאמצים שעשיתי עבורה. הכול היה מרגש מאוד ובמיוחד הסיור בבית התפוצות.

מילון

מוסדות "בית רבקה"
זמן קצר לאחר הסתלקותו של האדמו"ר השישי בנשיאות חב"ד- ר' יוסף יצחק שניאורסון, שלח הרבי מליובאויטש, ממשיך דרכו, שליחים למדינת מרוקו, בשנת תשי"א, לעבודת החינוך והרבצת התורה. בזמן קצר ביותר קמו שישים מוסדות ביישובים ובערים שונות במרוקו. ביניהם היו בתי החינוך לנערות שכונו "בית רבקה", ושחינכו אלפים מהן בדרך ישראל סבא. הודות לכך, הצליחו רבות מהנערות לשמור על זהותן היהודית והדתית ועל מסורת אבותיהן.

מלאח
בערבית: אל-מלאח, الملاح הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו - שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז

ציטוטים

”"הנחלת ההיסטוריה המשפחתית לדורות הבאים"“

הקשר הרב דורי