מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לידה בבית

אני בגן הילדה עם הנקודה על השמלה
אני והבת שלי חופית
אני נולדתי בבית וגרתי עם 10 אחים ואחיות

קוראים לי מיכל כהן. את השם הזה לא קיבלתי מההורים שלי, אני נולדתי בתור מזל טוב אמסלם. בגלל שבאתי ממשפחה מרובת ילדים אז אבא שלי החליט שהוא יוצא לרחוב והמילה הראשונה שאומרים לו, זה הוא שמי ואמרו לו מזל טוב וזה היה השם שלי. בגיל 18, עבדתי במשרד הפנים ושינית את השם שלי, אבל השארתי חלק ממנו, הורדתי את הטוב ולקחת את המזל פרקת את האות ז  ל כ' ול י  'ויצא השם מיכל. נולדתי בכפר יבנה בבית, כי במשך שבועיים רד גשם והמשאית שלקחה את אימא שלי שקעה בבוץ, אז החזירו את אימא שלי לצריף וסבתא שלי ילדה אותה.

גרנו בצריף, בגלל שהיה צפוף בילינו הרבה במשחקים בחוץ. בנינו בתים מקרשים. היו לנו הרבה חברים ויצרנו חבורות וערכנו תחרויות ריצה, קפיצה לגובה, טיפוס על עצים שיחקנו תופסת כמו היום. גרנו בצריף שהיה חדר אחד גדול בו ישנו כולם, היה גם מטבח קטן ושרותים היו מחוץ לצריף. בחצר הייתה לנו בריכה עם ברווזים, היינו נכנסים יחד איתם למים. בחצר הסתובבו תרנגולות שגידלו ההורים. היינו שומעים תרנגולת מקרקרת וידענו שהטילה ביצה והיינו הולכים לחפש ומביאים להורים. ההורים גידלו ירקות בחצר, היה לנו עץ בננות ואני אהבתי מאוד בננות וזה נשאר לי, עד היום אני אוהבת בננות. היה לנו עץ גויאבות אדומות  ויום אחד נכנסתי לעץ ומשהו נגע לי בראש זאת הייתה גויבה שנשרה.

גרנו בשכונה של צריפים, היינו 10 אחים ואחיות. ילד אחד נפטר, דוד ז״ל. הוא היה מקורר ולקחו אותו למרפאה בכפר יבנה, אצל אברהם החובש שהזריק לו פניצילין ולא ידע שהוא אלרגי לחומר והוא נפטר בו במקום. ההורים היו עצובים מאוד וזה פגע להם בבריאות. הילד נקבר אבל מעולם לא ראינו מצבה עם השם שלו. לאחר שנתיים נולד להורים בן וקראו לו דוד חי לזכר האח.

להורים קוראים אברהם (אלברט) ולאמא פרחה (ברכה) שניהם נפטרו אמא ילידת 1929 נפטרה בשנת 1996, אבא יליד 1922, נפטר בשנת 2000. אמא נולדה במרוקו בעיר קסר א סוק. אבא נולד באלג׳יר בעיר פיגיג. ההורים עלו לארץ בשנת 1948 ושמו אותם באוהלים ליד בית ליד. אחרי מספר חודשים העבירו אותם לצריף ביבנה ומשם אחרי מספר שנים עברו לבאר יעקב למחנה טוניס, גם כן, למספר שנים ואז חזרה ליבנה לקומותיים, שם גרו עד סוף ימיהם בדירת עמידר.

למדתי בבית ספר ״רבן גמליאל״ בעיירה יבנה. אהבתי ללכת מוקדם לבית הספר מרחק של חצי קילומטר בערך. בדרך לבית הספר הייתי עוצרת אצל טויטו הירקן וקונה לי חבוש בעשר אגורות וזה היה האוכל שלי. היו לי חברות מהכיתה לא היו חברים ממש רק לספסל הלימודים כי זה בית ספר דתי שנקרא על שם אב הסנהדרין במושבו ביבנה.

אני זוכרת שילדה בכתה הכריזה עלי חרם… ליד האוזן יש לי נקודת חן והיא אמרה לילדים שזאת קינה וכולם התרחקו ממני. זה מאוד פגע בי. עוד מקרה זכור לי, שהגעתי לבית הספר ליום טיול שכל כך חיכיתי לו… כל הילדים עלו  לטיולית ורק אותי לא לקחו, כי להורים שלי לא היה כסף לשלם (משפחה גדולה בת 10 אחים ואחיות) עד היום הכאב והעלבון הזה נותרו וכשאני כותבת שורות אלה זולגות לי דמעות.

אהבתי ללמוד ולעבוד בחקלאות, גידלנו ירקות, פול, גזר וצנוניות ותמיד הייתי נשארת אחרונה בשטח. את הירקות מכרנו ובכסף קנינו דברים. חדר האוכל היה על הגבעה בשיתוף עם בית הספר החילוני, אכלנו שם צהריים ובמיוחד זכורה לי הקציצה החומה שהכינה הטבחית, אליס בן נעים, טעמה בפי עד היום. אליס גרה ברחוב שלנו והייתה מאוד רגישה ומי שהיה רעב היה מקבל ממנה עוד קציצה. בדרך לחדר האוכל היינו עוצרים אצל ״הצעיר״ איש מאוד מבוגר שלפרנסתו מכר ממתקים. ואנחנו במעט הכסף שהיה לנו, קנינו ממנו. אני זוכרת את סוכריות הקמח בצבעי פסטל מסטיקים.

הייתי בתנועת הנוער ״בני עקיבא״ למספר פעילויות, אבל לא המשכתי, כי הייתי צריכה לעזור לאבא שלי בפרנסת המשפחה. היה לנו קיוסק שאבי קיבל מהעירייה. מכרנו פלפל, חומוס, ממתקים, סיגריות, אלכוהול ואפילו מרקים. אבי היה מכין מרק שעועית ונהגי משאיות שהיו נוסעים לאילת, היו עוצרים אצלנו ונהנים מהמטעמים. אבי אהב להגיד וגם להשתמש ב- 16 סוגי תבלינים. הייתי עוזרת לאבא שלי בקיוסק עד אחת בלילה והיינו חוזרים באופניים הביתה מרחק קילומטר ובבוקר הייתי קמה ללימודים.

המצאה:- לאבא שלי (הסבא רבא של נגה) היה קיוסק בכפר יבנה מנה פלפל עלתה 60 אגורות חצי מנה 30 אגורות. אבל היו הרבה ילדים ממשפחות מעוטות יכולת. אבא המציא פטנט -״פלפל בעשרה״ שזה אומר חצי פיתה מיום קודם וכדור פלפל אחד… ואבא תמיד היה אומר לי תשימי להם הרבה חריף שיהיו צמאים ויקנו שתיה. ככה כולם היו מרוצים אבא נפטר מהסחורה של אתמול והילד או הילדה שהפרוטה לא היה מצויה בידם זכו בפלפל בעשר אגורות היה גם שאריות של מיץ פטל אשכוליות ותפוזים היה מערבב ואומר זה דובדבן.

בבית הספר היסודי לא היתה לנו תלבושת אחידה. בבית הספר התיכון, ״גבעת וושינגטון״ בית ספר תלת שנתי לבנות, חייבו תלבושת ועשינו כל מיני טריקים כמו רק צווארון שבצבץ מהסוודרים בלי החולצה עצמה. לא היה לנו סמל.

ביסודי זכור לי המחנך שמעון שרעבי שראה אותנו ועזר. הוא רשם אותי לתיכון. בלעדיו לא הייתי ממשיכה כי לא הייתה מודעות וכסף להורים. בתיכון אהבתי מאוד את המורה לביולוגיה שהייתה סטודנטית לפסיכולוגיה בבר אילן ועזרה לי המון בהתלבטויות של גיל ההתבגרות ובכלל ונותרנו בקשר גם שנים אחר כך.

אהבתי את מקצוע ההנדסה כי יש לי תפיסה לצורות וזה הלך לי בקלות. מתמטיקה לא אהבתי כל כך, המורה ידעה שאני לא יודעת ודווקא שאלה אותי וביישה אותי בפני כל התלמידים, שנאתי אותה, קראו נסיה קרנר. ביולוגיה ובוטניקה אהבתי מאוד כי זאת המורה שהייתי איתה בקשר ועשיתי הכול על מנת להצליח.

אבא שלי דיבר כמה שפות ועבד במרכזייה הבינלאומית של הטלפונים. אבא למד קרא וכתוב באלג׳יר ואפילו לימד את ההורים של השר לשעבר מאיר שיטרית.

אימא שלי הייתה אנלפביתית, כשהגיעה לארץ, אבל מיד כשהתאפשר לה למדה במסגרת פרויקט ״כלנית״, חיילות לימדו אותה ואת חברותיה בתוכנית לבעור הבערות. למדנו את אימא לרכב על אופנים והיא הייתה הולכת לשוק לעשות קניות. אימא גם עבדה בכור בנחל שורק בניקיון על מנת לעזור בפרנסת המשפחה העניפה.

לא היו לנו מסיבות לא היה על מה לחגוג שרדנו.

לא זכורים לי עונשים בבית הספר. היה מבחן סקר ארצי לא עברתי אותו. אהבתי מאוד את המילה הכתובה אספתי כסף וקניתי מילון ״אבן שושן״ וכל היום הייתי קוראת ערכים ומלמדת את עצמי עברית תקנית ומילים חדשות. ההורים שלי היו גאים בי שלמדתי והתקדמתי בחיים למרות כל הקשיים. בבית הספר תלת שנתי לבנות למדנו רק עד כיתה י״א ולא היתה בגרות. עשיתי מוקדמות ובגרות אקסטרנית. הייתה הזדמנות של חצי שנה, שמשרד החינוך אפשר לעשות בגרות בביולוגיה במקום מתמטיקה וזאת הייתה ההזדמנות שלי וקיבלתי תעודת בגרות.

אחרי שנישאתי בגיל צעיר 19 ולא הלכתי לצבא לא מטעמי דת, התגייסתי למשטרה ושירתי במשך 30 שנה והגעתי לדרגת רפ״ק שהיא קצונה בכירה. הייתי בהרבה מחלקות ניהול ממשפטים וסיימתי במודיעין בתפקיד קצינת מחקר מודיעין. יצאתי לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות בגיל 50 ואני מוכרת על ידי משרד הביטחון כי חליתי במהלך השרות.

המוזיקה ששמענו אז, הייתה רוק. היו שני מחנות המעריצים של אלפסי פרסלי. והמעריצים של קליף ריצ׳רד והצלילות. מאוד אהבנו להקשיב למוסיקה לאסוף תמונות של הזמר הנערץ ולהכין אלבומים עם כל פרט שהתפרסם אודותיו. היו להקות כמו החיפושיות שאהבנו להסתפר כמותם לקחת ענף עץ ולנגן עליו כאילו היה גיטרה חשמלית.

בילינו בדיסקוטקים, מועדוני הבילוי של אז. הריקודים היו טוויסט, צ’ה צ׳ה צ’ה, ומי שהיה מספיק בוגר והייתה לו חבר או חברה, רקד סלאו על בלטה שזה ריקוד צמוד ונועז במיוחד. אהבנו שירי אהבה וגעגועים לחייל שישוב הביתה בשלום.

לא היה לנו טלפון בבית כי היה רק למטי מעט כמו רופאים והעלי תפקידים חיוניים למשק. וגם כאשר הזמנו טלפון לקח כ-7 שנים עד שחיברו אותנו זאת אומרת שהיה לנו קו ויכולנו להתקשר, וגם כשהיה טלפון והיה קו אבא שלנו קנה מנעול מיוחד ונעל את הטלפון שלא נוכל להתקשר ולבזבז לו את הכסף. אבל אחותי הקטנה גילה גילתה איך אפשר לעקוף את המנעול ולחייג. ואז אבי ניתק את הטלפון מהקיר וסגר בארון על מנעול ובריח.

בשנות השישים של המאה הקודמת גרנו ביבנה ברחוב עם בתים משותפים היו הרבה שכנים והמון חברים. למרות שלמדתי בבית ספר דתי ושמרנו שבת החלטנו ללכת לים שהיה רחוק מאתנו כ-5 ק״מ הגענו לחוף פלמחים כשעוד אפשר היה להגיע אליו מיבנה. היינו כמה בנות ופגשנו שכן שהיה עם בחור שפנה אליי מבלי להכיר אותי כלל  ושאל אם אני מאושרת, אני לא יודעת למה אבל זלגו לי דמעות והשאר היסטוריה. כמובן שנישאנו ונולדו לנו בן ובת. בשנת 1989,  אלוף נעוריי נפטר כתוצאה מתאונה. הייתי ללא זוגיות במשך 25 שנה וכיום אני בזוגיות עם אלברטו ויש לנו תחביב משותף צילום והרבה מהקשר בינינו הוא  סביב נסיעות לחו״ל לצלם. חברות במועדון צילום אותו יחד עם אחרים הקמתי.

כיום אני מטיילת בעולם ומצלמת, זה התחביב העיקרי שלי ממנו אני נהנית מאוד. אני מאוד אוהבת טיולים ואת הארץ שלנו, כשגם עם בעלי מושיק ז״ל נסענו המון והיה כייף. התחתנו באולמי ״סמדר" ברחובות בשנת 1972, היה יפה מאוד עם הרבה אורחים שכנים, דודים וחברים. אחרי שנה וחצי של נישואים, נולדה חופית, בתי הבכורה, היום נשואה לאורן ולהם שני ילדים ניצן ונגה. בשנת 1978, נולד שחף.

הזוית האישית

הקשר הרב הדורי הוא פורויקט נורא חשוב ושומר על קשר בין הסבים לנכדים.

מילון

פלאפל בעשרה
פלאפל בעשר אגורות

ציטוטים

”סבתא נולדה בצריף מספר 1 ביבנה.“

הקשר הרב דורי