מאגר סיפורי מורשת

שמי מתן קדם מכיתה ו' בבית ספר פרחי המדע ברחובות. בחרתי לתעד את סיפור ילדותה של סבתי לאה.

כך מספרת סבתי: שמי לאה קודביצקי, אלמנתו של ישראל ז"ל, אמא לשלושה בנים וסבתא של מתן ועוד ששה נכדים ונכדות.

כאשר פרצה מלחמת העולם השניה בספטמבר 1939, הצבא הגרמני פלש לפולין. הוריי הצליחו לברוח ולעבור את הגבול לברית-המועצות (היום רוסיה). לאחר מכן הם נשלחו מזרחה לסיביר. שם נולדתי.

כאשר הסתיימה המלחמה איפשרו ליהודי פולין לחזור. רבים מהם נאלצו להיות במחנות עקורים שהוקמו בגרמניה עבור היהודים שניצלו. לאחר מכן משפחתי, כמו רבים מיהודי פולין, חזרה לפולין וקיבלנו דירה בעיר וורוצלב.

מכל השנים האלה אין לי שום זיכרון. אני מתחילה לזכור דברים שקרו לי רק מאז שהתחלתי ללמוד בכיתה א'. למדנו ודיברנו כמובן בפולנית. אך למדנו גם יידיש כי כל התלמידים היו יהודים. כל החברות שלי היו מבית הספר. בשעות הפנאי ביליתי עם המשפחה ובני הדודים שלי.

כשהייתי בת שלוש עשרה, התחילה בפולין אווירה של אנטישמיות. ממשלת פולין רצתה שהיהודים יעזבו את פולין, וכך אנחנו ועוד הרבה משפחות, נאלצנו לעזוב את פולין. כמו רוב המשפחות, עלינו לישראל. בישראל הכל היה חדש ולא מוכר, גם השפה לא היתה מוכרת. זמן קצר לאחר מכן הגעתי לבד לקיבוץ, למוסד של עליית הנוער.

היה זה מעבר חד מילדות לגיל ההתבגרות. הכל היה חדש, לא מוכר ושונה. למדנו ארבע שעות ועבדנו ארבע שעות. היה קשה ללמוד את השפה החדשה: עברית. כאשר פעם מתוך ייאוש ותסכול שאלנו את המורה: "מתי נדע עברית??? " הוא ענה: "כאשר תתחילו לחלום בעברית".

כל כך לא האמנתי בזה אז, והנה, זה ממש נכון! אני חולמת עכשיו רק בעברית!

אני לא פעם נזכרת בזה ובמורה מקס שאמר לנו את זה.

הזוית האישית

סבתא לאה: בחרתי לספר את הסיפור הזה כי זהו זיכרון הילדות שאני זוכרת, אבל היו הרבה טלטלות שאני לא זוכרת, הייתה לי חוויה נעימה להיזכר בזה, מפני שזה גם מזכיר לי את המורה הראשון שלי לעברית.

הנכד מתן קדם: היה לי מאוד נחמד לשמוע את הסיפור של סבתא, היא סיפרה לי דברים שאפילו אבא שלי לא יודע, אני מקווה שסבתא תספר לי עוד סיפורים.