מאגר סיפורי מורשת

שמי דאוד גדבאן, נולדתי בכפר מזרע בדצמבר בשנת 1945. נולדתי למשפחה בת שמונה ילדים, ארבעה אחים וארבע אחיות. אני הילד הבכור במשפחה. אבא שלי היה חקלאי, הוא עסק גם בגינון. הבית שלנו היה בית צנוע, בעל שני חדרים, חדר אחד לילדים והאחר להורים. בכפר שלנו לא היה חשמל ולא היו מים. את המים שאבנו מן המעין, מכיוון  שלא היו תשתיות. למרות התנאים האווירה הייתה אוירה של ערבות הדדית, אנשים נטו לעזור זה לזה. השכנות היו מזמינות האחת את השנייה לחלוק באוכל. כאשר מישהו נפטר בכפר, כל הכפר היה הולך ללוויה, ובאותו יום לא עבדו. כך קרה גם בשמחות.

בגיל שבע נפלתי על האף, כל הדם ניגר על גופי, הייתי בסכנת חיים. אני בכיתי שאני רוצה לחיות וראיתי כיצד כל האנשים סביבי בוכים. בכפר היה אדם אחד עם מכונית שהתנדב מיד לקחת אותנו לבית החולים "רמבם" שבחיפה. בבית החולים טיפלו בי, קיבלתי עירוי דם, הייתי תשוש, חסר כוחות, ויפה האחות הייתה זו שתמכה בי, ולקחה אותי בזרועותיה לכל מקום שהייתי צריך. שכבתי בבית החולים כחודשיים עד שהבראתי. החוויה המטלטלת הזו הביאה בי את הידיעה הברורה שאני רוצה לחיות. כאשר חזרתי מבית החולים לבית הספר דיברתי קצת עברית, זו הייתה תקופה שבכפר לא דיברו עברית בכלל, ולכן הדביקו לי את השם "דוד".

בגיל 14, כשסיימתי את בית הספר היסודי (שאז היה עד כיתה ח'), נאלצתי להפסיק ללמוד ולעזור בפרנסת המשפחה. עברתי קורס גינון במשרד העבודה והתחלתי לעבוד במקצוע. עבדתי בבית קיי, בית הבראה לנכי צה״ל, כגנן במשך 12 שנים, במהלך העבודה שלי שם התחזק בתוכי הפן האנושי, המקום הרגיש לאדם באשר הוא: המראות של אנשים פצועים הביאו אותי לתובנה שאני רוצה לחיות מתוך אהבה ואמפטיה.

בשנת 1980 עברתי לעבוד כגנן בבית החולים בנהריה, שם עבדתי כעובד מדינה. עבדתי במקצוע שאני אוהב לעסוק בו, חיבור לטבע, חיבור לאנשים. אהבת האנשים נתנה לי את הכוח  וההשראה להמשיך ולעסוק במה שאני אוהב.  ביקשתי מההנהלה לפנות לי זמן במהלך העבודה, כך שאוכל לבקר את החולים, לאחל להם החלמה מהירה, וכך מצאתי שיש לי חצי שעה ביום לעבור בין החדרים, בין האנשים, לשוחח מעט, להסביר פנים. החיבור שלי למקום עורר בי הכל פעם מחדש השראה לכתיבת שירים, לכן נהגתי להביא איתי לעבודה מחברת ועט, כך, שבכל פעם שהגיע אליי משפט או שיר, מיד הייתי רושם אותו במחברת. עיתון בית החולים החליט לפרסם את השירים שלי, לפעמים הזמינו אצלי שיר לפי נושא.

שיר שכתבתי לכבוד 60 שנה לעצמאות המדינה:

כמיהה לשלום

ימים כלילות 

לאלוהיי נשאתי תפילות

הזלתי הרבה דמעות

בתוכי כאב ודאגות

הדם כמים נשפך ברחובות

מכל הקורבנות.

ובכי האימהות קורע לבבות.

עכשיו אני שואל

היכן הצלם האנושי והרגשות?

למה השנאה?

די למלחמה.

למה לא שלום?

בואו נעשה שלום.

הנה ארצי את בת 60.

אולי הגיע הזמן

לשקט, שלווה ושלום, בין העמים.

כאבא חשוב לי מאוד לגדל את הילדים שלי כאנשים מלומדים, ולחנך לערכים של אהבה ושלום, לתת את החינוך הרצוי והמומלץ. גידלתי שלשה ילדים לתפארת: האחד מהנדס בנין, השני מורה בבית ספר לנהיגה והשלישי עובד במועצה. השאיפה שלי שהילדים שלי יכירו בכך שהבסיס החינוכי שלמדו בבית אבא הוא זה שמוביל אותם היום בחייהם.

הסיפור לא יהיה שלם ללא אישתי ג'מילה. הכרנו באמצעות שידוכים, יצאה משלחת של מכובדים לראות אותי, לבדוק אם אני מתאים לנישואין לג'מילה. לאחר שגילו שאני ראוי התחתנו בשנת 1969. ג'מילה ילדה לנו את הילדים, גידלה אותם, עזרה להם בלימודים כשאני עבדתי.

פעם כששאלו אותי "מי זאת אישתך?" כתבתי…

לאשתי קוראים ג'מילה,

ואין לי אישה אחרת

היא אישה נהדרת

בזכותה הכל נראה אחרת

לאישתי יש אוזן קשבת

למרות שאין לה זמן לשבת

החיוך שלה בכל בוקר

משמח לבב

היא מכינה לי קפה

ובעיני הכל נראה יפה.

אישתי ג'מילה אישה לתפארת.

בתור אבא לילדים וסבא לנכדים, הסיפור של גלעד שליט עורר בי את הצורך להיות שם בשבילם. לכן עליתי פעמיים למאהל שהקימו קרוב לבית ראש הממשלה בירושלים. ישבתי איתם, דיברתי על ליבם, ניסיתי לחזק את האמונה שבנם יחזור הביתה בשלום. הרגשתי שאני נמצא בשליחות שמטרתה לעודד את האנשים, להפיח בהם רוח של תקווה, להיות חלק מן האנשים שעוטפים את המשפחה בזמן המצוקה הקשה. כאשר גלעד השתחרר מן השבי, נסענו אשתי ואני אליהם הביתה למצפה הילה. המשפחה קיבלה אותנו באהבה רבה.

אני כמו צמח: אם אהיה בחושך אנבל, אך אם אהיה חשוף לקרני השמש אני אפרח, ואני רוצה להמשיך לזרום כמו המים שבנחלים, ואהבת לרעך כמוך – זה אני. אני אדם עם אופטימיות ועם תקווה לעתיד, לדברים טובים ולבשורות טובות. השאיפה שלי היא שכולם יחיו ביחד ויעזרו אחד לשני כי כולנו בני אדם.

אם נדע לתת אהבה נוכל לקדם את השלום והאהבה בעולם. אני מגשים בחיי את הערך של אהבת האדם באשר הוא.

דאוד בצעירותו בטבע

הזוית האישית

דאוד: אני באתי למפגשים כדי להפגיש את הילדים עם סיפורים על אהבה, עזרה לזולת, רגישות. חשוב, משמעותי ורצוי ליישם את הערכים שאני מאמין בהם.