מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדות של סבתא

לסבתא שלי קוראים לונה, היא נולדה במצרים בשנת 1942 ועלתה לישראל בשנת 1958.

סיפור זה קרה במצרים בשנת 1953, בשכונה שנקראת שכונת היהודים, וכך היא מספרת:

הבית שגרנו בו היה בית קטן שבו גרו 5 ילדים ושני הורים. לא היה לנו הרבה אבל היינו מאושרים.

בערב כל הנשים נפגשו בחוץ לכבס את הכביסה ביד, ואנחנו הילדים השתוללנו בחוץ ושיחקנו, עם כל דבר שאתה יכול לעלות על הדעת.

היינו לוקחים חולצה קרועה, מכניסים לתוכה קש, תופרים אותה בצורה עגולה והיינו משחקים כדורגל.

ביתנו היה בית מאבן, והיה קר מאוד בחורף, ולא היו לנו הרבה אמצעים לחמם את הבית. אני זוכרת שאבי היה הולך וקונה נפט שאיתו היינו מדליקים את מנורות הנפט בבית, וכך היינו מחממים את הבית.

אני זוכרת לילה קר בחורף, הבית היה קר הרגשתי קור, רעב, ובמיוחד עצבנית על החיים והעוני. אני זוכרת שהייתי מאוד רעבה ולא ידעתי מה לעשות.

יום אחד הלכתי לסבתי, היא הייתה עיוורת. אני זוכרת שהייתי ממש רעבה, אז הלכתי למטבח ולקחתי משם חתיכת לחם קשה ויבשה מבלי שסבתא שלי תדע דבר!!!

ואכלתי בשקט בשקט את הלחם בגינה בפינה שאף אחד לא ראה.

לאחר מכן סבתא שלי לא הבינה לאן נעלם הלחם ואני הרגשתי עם זה רע, שנים רבות אחרי המקרה.

רק כאשר המצב הכלכלי השתפר טיפה, מצאתי את עצמי מתוודה בפני סבתא שגנבתי לה את הלחם, כי הייתי ממש רעבה. ואז היא אמרה לי: "אני תמיד ידעתי שזו את אבל לא רציתי להביך אותך, או להעמיד אותך במצב לא נוח."

הזוית האישית

דוראל – היה לי ממש כיף לדבר עם סבתי ולגלות דברים שלא ידעתי ואני מאחל לה המון בריאות ואושר.