מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבית חולים "אסף הרופא" הנמצא ליד צריפין בתאריך 11.2.55. הוריי ואחי עלו לישראל ממרוקו בשנת 1954, ופינו אותנו למושב הודיה ליד העיר אשקלון. הוריי עסקו בחקלאות וגידלו ירקות מחוץ לבית. סבתי הייתה שמה אותי בארגז ירקות שהוא בעצם היה הלול שלי, וכך היא שמרה עלי בעת ובעונה אחת עם גידול הירקות. לאחר כמה שנים עברנו לגור ביפו בקומת קרקע משותפת עם כמה דיירים, ובהם הייתה לנו שכנה ערביה. היחסים עמה היו טובים מאוד, חלקנו מטבח וחצר גדולה יחסית יחד.

 

הילדים היו משחקים יחד במשחקים שונים: חמש אבנים, הקפות, תופסת, מחניים ועוד משחק שהיום אני לא נתקלת בו. חיכינו לגשם כדי שירטיב את האדמה והיא תהיה לחה, ואז היינו מציירים עיגול גדול, וכל אחד בתורו היה נועץ את הסכין באדמה ולוקח נתח מהעיגול עד לאן שהיד שלו הייתה מגיעה. מי שהיה לוקח את הנתחים הכי גדולים היה הזוכה.

למדתי בבית ספר יסודי דתי בשם "בית אברהם", ושם רכשתי את כל הידע והמוסר לגבי חגים, דינים ומצוות שזכורים לי עד היום הזה. מובן שגדלתי בבית דתי מסורתי, וזה עזר לי לא לשכוח את כל מה שלמדנו. אצלנו בבית הקפידו מאוד לקיים ולערוך את החגים על פי המסורת והמנהגים. אלו חגים שאני לא אשכח לעולם, הייתה אווירה נעימה לפני החג. אבי היה עורך קניות חודש לפני החגים. אמי הייתה אופה עוגיות מסוגים שונים ומטעמים שמסמלים את העדה המרוקאית, והייתה מחלקת לכל השכנים לפני החג מכל מעשי ידיה (מפני שכל מי שהיה עולה במדרגות היה מסוחרר מהריח של הבישולים שהיה מגיע עד קומה רביעית ולא היה אפשר לעמוד בפיתוי). מובן שהיינו מזמינים דודים ודודות והבית היה מלא בערב החג.

 

רציתי לציין שאבי ז"ל היה אדם שהקדיש את כל חייו לשרת את הציבור בבית הכנסת ולקיים מצוות. הוא גם כן אהב לתקן את ספרי התורה, ולכל מי שהיה צריך לעשות אזכרה לבן משפחה שנפטר, אבי היה עושה לו. היה לו דף עם תאריכים של יום פטירתם של האנשים וכשהיה מגיע התאריך הוא היה מארגן את האזכרה בבית הכנסת ומכבד את כל מי שנפטר. כמו כן, הוא קיים את החלום הגדול שלו לפני שנפטר וכתב ספר תורה על שמו, ולאחר מכן תרם אותו לבית הכנסת. מובן שעשינו מסיבה גדולה לכבוד הכנסת ספר התורה שכללה סעודה גדולה למאתיים אנשים. לכבוד הטקס חסמו את הרחובות שמסביב לבית הכנסת ורקדנו עם הספר עד לבואו למקום חפצו. אבי גם קיים את המצווה לבקר אנשים בזמן שהיו חולים בבית וגם בבית החולים. אבי היה אדם  צנוע וביישן, וכן ניכר במתן בסתר.

 

כשהייתי בת 14 עברנו לגור בבת ים. שאיפתם של הוריי היה שנקבל חינוך טוב, ולכן עברנו דירה למקום שיחסית היה חדש ובזמן הזה העיר בת ים התפתחה. הבית היה חדש ומרווח. האווירה הייתה אחרת. הוריי עבדו קשה מאוד. אבי עבד במשביר המרכזי 35 שנים, ואמי עבדה בטיפולי ילדים ובעבודות שונות ומזדמנות.  

 

בגיל 16 הכרתי את בעלי יהודה במסיבה של בת דודתי. לאחר כמה שנים יהודה התגייס לצבא ושירת שלוש שנים, ובמהלכן השתתף במלחמת יום הכיפורים. אחרי הצבא המשכנו לצאת והחלטנו לערוך חתונה. לאחר שנתיים נולד תומר בני. השמחה הייתה רבה והאושר היה אין סופי.

 

 

 

בעלי עבד כעצמאי. היה לו קו חלוקה של סלטים המון שנים. בגיל שנתיים תומר החל ללכת לגן פרטי ולא יכולנו להיפרד ממנו, לכן התחלתי לעבוד כסייעת בגן שלו במשך שלוש שנים, עד שהוא עלה לכיתה א' ושם נפרדו דרכנו והתחלתי לעבוד בענף האופנה. עבדתי בחנות בגדים בתל אביב. בשלב מסוים החלטנו להביא אחים ואחיות לתומר, אך מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. פנינו לגורמים המוסמכים והחלתי טיפולים בבתי חולים לפוריות המון שנים ובהם מספר רב של הפריות, אשר כולן נכשלו. העצב היה רב ועגמת הנפש הייתה מרובה. זו הייתה תקופה  קשה מאוד שהיום אני מסתכלת עליה ולא מבינה איך עברתי תקופה כה קשה. בשלב מסוים ויתרנו והתחלתי לעבוד כסייעת בבית ספר "חופית" שבראשון לציון  כדי לחפות על עגמת הנפש. העבודה עם ילדים נותנת לי המון סיפוק והנאה, ואני חושבת שסגרתי מעגל.