מאגר סיפורי מורשת

סבי אברהם ינקו נולד ב – 7.2.1932, בעיירה טראגוטומוס, ברומניה.

הוא גדל בבית אמיד, יחד הוריו מאיר ולאה  ושתי אחיותיו ,סוריקה ואנצונה.

אביו מאיר עבד במסבאה המשפחתית, שהייתה בבעלותם. בילדותו אברהם היה עוזר לו  לשרת את הלקוחות, בעוד שאמו לאה טיפלה בחיות המשק שחיו בגינתם.

המשפחה של סבא שלי גרה בבית  גדול ליד פסי רכבת. כאשר התחילה מלחמת העולם השנייה, הרומנים עזרו לנאצים,  וכמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, אחד מתושבי הכפר פנה לעירייה של הכפר, ודרש להחרים את המסבאה, ואת הבית שהיו בבעלות המשפחה של סבי. לאחר כמה ימים  נלקחו המסבאה והבית מבעלות משפחת סבי, והועברו לידי האדם שדרש שיחרימו אותם.

המשפחה של סבי נאלצה לעבור לגור בבית של סבתא פרידה, שחיה באותו זמן באותו כפר. הם התגוררו בבית של כמה חדרים, בצפיפות. וחיו ככה במשך זמן מה. סבא שלי סיפר שהוא זוכר שהגרמנים, וכמה רומנים מהכפר שלו, נהגו לכנות את היהודים "זיד" שבשפה הרומנית זה היה כינוי גנאי ליהודי. סבי סיפר לי בנוסף על הרכבות שהיו עוברות ליד ביתו. ברכבות אלו היו שולחים חיילים ואספקה, להילחם בצבא האדום, כיוון שהכפר היה במרחק של ארבעים קילומטרים מברית המועצות.

בסתיו של שנת 1943 הגרמנים נסוגו מברית המועצות, והשתלטו על הכפר של סבא שלי, אבל לאחר כשבוע, הצבא האדום הצליח לקחת את כפר טרגוטומוס, מידי הנאצים. לאחר כיומיים הנאצים הפגיזו את הכפר, והשתלטו עליו בחזרה.

במהלך המתקפה על טרגוטומוס, האנשים שגנבו את הבית מידי המשפחה של סבי ברחו, והשאירו את הבית ריק. המשפחה של סבי חזרה לחיות בבית המקורי שלהם, אך הנאצים דרשו להפוך את הבית שלהם, למפקדה צבאית, ורצו לגרש אותם מביתם. הנאצים לא ידעו אז שהם יהודים, והניחו להם לנפשם. מאיר הצליח לשכנע את הנאצים, שייתנו למשפחה שלהם חדר אחד לפחות, להתגורר בו והם הסכימו, בתנאי שלא יפריעו להם. הנאצים ידעו שיש יהודים בכפר, אך בחרו שלא להתעסק איתם, כיוון שהיו להם צרות יותר גדלות, עם הצבא הרוסי שהפגיז כל יום את טרגוטומוס.

לאחר כמה ימים הנאצים החליטו שהם לוקחים את הגברים של הכפר, לעבודות כפיה, כגון חפירת בורות מלחמה, כדי לייצר קן הגנה נגד הצבא הרוסי. גם מאיר נלקח לעבודות כפיה אלה. נשות הכפר חויבו לעבוד במטבח, ולהכין אוכל לחיילים. הילדים אולצו לנקות את הרכבים ואת הנעלים של החיילים. הצבא האדום, לא הצליח במשך תקופה ארוכה, לעבור את קו הגנה שהנאצים יצרו, ולכן הם המשיכו להפגיז את הכפר. המשפחה של סבי ניצלה את אחת המתקפות, וברחה לרומן, עיר במרחק של ארבעים קילומטר מטרגוטומוס. ביחד עם עוד כמה משפחות, הם צעדו יום שלם עד לשם. הזקנים והנשים נסעו בעגלות, והגברים והילדים הלכו ברגל. כאשר הם הגיעו לרומן  הם חיו בבית כנסת, שהיה באזור, וקיוו שהמלחמה תסתיים, ושהם יחלו לחזור הביתה. סבא שלי חי בבית הכנסת הזה, בצפיפות רבה, במשך כחצי שנה.

בשנת 1943 סבי גילה שהצבא האדום כבש את הכפר, בעזרת עזרה אווירית מהאנגלים, ומהאמריקאים. הם היו יכולים לחזור סוף סוף הביתה.

בגיל שש עשרה, אברהם החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, אך משפחתו העדיפה להישאר ברומניה. כשאחד מחבריו היהודים שמע שהוא עומד לעזוב, הוא רץ אל בית סבי והתחנן שיישאר. הוא שאל אותו למה הוא עוזב את רומניה, הרי זאת המדינה שלו והבית שלו, סבא שלי השיב לו שבתקופת המלחמה, רומניה לא הייתה בית בשבילו, אלא שדה מלחמה שרדף אותו.

הוא נפרד מחברו וממשפחתו, ועלה על הספינה ושט לארץ ישראל. באותה תקופה, רומניה לא אישרה לכל אחד, אישור יציאה מהארץ, ולכן סבא שלי נאלץ לשקר לגבי גילו, כדי לקבל אישור יציאה מרומניה. הוא שט שלושה ימים, ושלושה לילות באוניה הזאת, בתקווה להגיע ארצה. כשהגיע לארץ, מיד גיסו אותו לצבא לסיירת גולני, מבלי לשאול אותו, כיוון שגם בארץ האמינו שגילו הוא תשע עשרה, ולא ידעו מה גילו האמתי, ושהוא בסך הכל נער בן שש עשרה.

סבי שירת שנתיים בצבא, ונלחם בחמש מלחמות: מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת הלבנון השנייה, ומלחמת ההתשה, בה הוא נפצע מרסיסים של מוקש.  באותה מלחמה הוא איבד גם חבר, שהיה מאוד קרוב אליו.

לאחר כחצי שנה בארץ משפחתו של סבי מכרה את הבית, ואת המסבאה, ועלתה לארץ כדי להצטרף לסבא שלי.

בגיל שלושים, סבא שלי פגש את סבתא פרידה שהייתה באותה תקופה בת שבע עשרה, והתחתן איתה. ב – 2.4.1964 נולד אבא שלי דוד, שקרוי על שם אבא של סבתא שלי שנפטר.

הזווית האישית

עוז – אני שומע על סיפורי ההתמודדות, של סבא שלי ומשפחתו, וחושב איך היה לו את הכוח והיוזמה, בגיל שש עשרה, להחליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, ועוד למרות שמשפחתו העדיפה להישאר ברומניה. אני עכשיו בגילו, ולא בטוח שאני מסוגל, להחליט החלטות כל כך גורליות, ובמיוחד לבדי. אני גאה בסבא שלי על החלטתו, ועל דרך ההתמודדות שלו, על כל המשברים המכשולים והמלחמות, שעבר.