מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי הוא לובה. אמי קראה לי בשם זה על שמה של אחותה שנספתה בזמן השואה. כידוע, האשכנזים קוראים את ישם הנולד על שם של נפטר כדי שתמשיך שושלת המת. בעברית שמי "אהובה". בשנת 1965 עבדתי עם אדם דתי בת"א. הוא לא רצה שיקראו לי בשם זר והתעקש לקרוא לי "אהובה".

שם משפחתי, "פלקוביץ'", אינו מקורי. שם המשפחה המקורי הוא "פלדמן". שם זה קבלתי עם נשואי בשנת 1960. שם משפחתה של אימי היה "לטוכה". הוא קיים במשך יותר מ-250 שנים. חשוב לי שגם שם משפחתה של אמי לא ישכח. יש המכנים אותי בחיבה בשם "לובה'לה" ו"אהובה'לה" עד היום. אני אישית מעדיפה את השם "אהובה". אני חיה פה בארץ וחשוב לי שיקראו לי בשמי העברי.

נולדתי בעיר "אטקרסק" ברוסיה בתאריך 13/5/1942.

יום אחרי שנולדתי, אמי קבלה פתק במעטפה. בפתק הייתה כתובה בשורה נוראית. אבי נפל במלחמת העולם השנייה בזמן ששירת כחייל בשריון. הוא היה קצין ונפל בחזית. אני בת יחידה לאמי. היה לי רע. בקשתי מאמי שנאמץ ילד מבית-יתומים שהיה בעיר שלנו. אמי סרבה מפני שמצבנו הכלכלי לא היה טוב. לנו לא היה מה לאכול. כל חיי קנאתי במשפחות גדולות.

עד היום, באירועים משפחתיים, בולטת העובדה שמשפחתי קטנה. כמה הייתי רוצה שתהיה לי משפחה גדולה עם הרבה דודים, אחים ואחיות.

הבית בו גדלתי ברוסיה, היה ביתו של סבי. היו בו שלושה חדרים וחדר קיץ שהיה המזווה. הבית היה עשוי מעץ. סבי בנה אותו לבד. בבית היו 3 חדרים כמספר הבנות. מתוך מחשבה שכאשר הבנות תתחתנה הן תצטרכנה לגור בבית- ההורים וכל אחת הייתה צריכה חדר משלה. הבנים יצאו מהבית לאחר החתונה. כך היה נהוג במשפחתינו. בבית גרו סבתא –יהודית, סבא –ברוך, הבנים: חיים, מאיר ושלמה שתמיד קראנו לו שלמה לייזר ולייב שפירושו -אריה. לייב נפטר לפני המלחמה. הבנות: בתיה, אמי, אסתר שלפעמים קראנו לה "ראייה". ואחותה של אמא, לובה, שעל שמה נקראתי.

בית הכנסת שלנו היה בבית פרטי. אסור היה שהרשויות ידעו שבבית יש בית-כנסת. בעל- הבית היה יהודי אדוק. הוא הרשה לנו לקיים את החגים והשבתות בבית- הכנסת. בפסח, כל המשפחה הייתה מגיעה אל בית- כנסת. כל אחד היה מביא קמח והיינו אופים את המצות בלילה. כל משפחה הביאה את הכמות הדרושה לה. אנחנו הבאנו 2 קילו קמח. כשעזבנו, אדם יקר זה שעד היום אני זוכרת את דמותו המרשימה: איש מבוגר עם זקן לבן, היה בחיים כשעזבנו את העיר. אינני יודעת מה עלה בגורלו.

ברחוב שלנו הייתה חנות קטנה שמכרו שם דברי מזון. היינו מחכים בתור ולא תמיד היו נשארים לנו מצרכים. להפתעתי, כאשר בקרתי ברוסיה, במסגרת טיול שורשים, נכנסתי לחנות במטרה לקנות צעצועים לנכדים כדי שיראו במה משחקים הילדים ברוסיה, ראיתי רק צעצוע אחד קטן. לא היה מבחר כלל וכלל. הבנתי שהמצב לא השתנה. בעיר הולדתי היה בית- חולים די גדול. כשהייתי בת 13 עברתי ניתוח אפנדציט. אושפזתי במשך שבוע. עד כמה שאני זוכרת הטיפול היה טוב.

בשנת 1946, חזרנו לבית שאמי גדלה בו. בדרך, הייתה לנו תחנת עצירה במוסקבה. אמי קנתה לי בובה יפה שפקחה עיניים והשמיעה קול. הייתה לה שמלה ורודה עם פרחים לבנים ואדומים.

אמא אמרה לי לשמור עליה ואם יקרה משהו לבובה אני לא אקבל חדשה במקומה. אסור היה לי להוציא את הבובה החוצה. היא הייתה הצעצוע היחיד שלי. אהבתי אותה. היא הייתה יקרה לליבי. למרות האיסור, הוצאתי את הבובה החוצה. ילדה אחת שכנעה אותי לתת לה להחזיק את הבובה והיא תתן לי בתמורה שזיפים בכובע של הבובה. נתתי לה כי רציתי מאוד את השזיפים. היא לקחה את הבובה ובין רגע נעלמה. יותר לא ראיתי את הבובה. אמי כעסה מאוד והגיבה בצורה מאוד לא נעימה. עד היום אני זוכרת את הבובה. בגלל מה שעברתי בילדותי אני מעניקה לילדי ונכדי צעצועים רבים במשך השנים כפצוי על החוסר בו חייתי. אמנם הייתי צעירה, אך עזרתי לאמי בבית בכל המטלות: נקיון, תפירה, סריגה. כשהייתי בת תשע בלבד רקמתי ארבע כריות בצבעים שונים. הכריות היו בצבעי קשת בענן. את כל ארבע הכריות אמא מכרה ובכסף קנתה ובגדים. עד היום אני רוקמת ותופרת. בבית- הספר בשונה מבנות אחרות שהלכו לחוג בלט וזמרה אני הלכתי לחוג דקלום ורדיו צעיר. בחוג בנינו פעמון ומנורת לילה.

כשהייתי בת ארבע – עשרה, עזבנו את רוסיה. במשך שנה היינו בפולין ומשם הגענו לארץ למעברה בהרצליה. רציתי ללמוד הוראה זה היה החלום שלי עוד ברוסיה. חברה של אמי אמרה שאני יכולה ללמוד בתנאי שאלמד 4 שנים ואעבוד 3 שנים בישוב ספר. אמי התנגדה. אף פעם לא התנתקנו האחת מהשנייה. נאלצתי ללכת ל"אורט" הרצליה. כאן, העובדה שהשתתפתי ב"רדיו-צעיר" עזרה לי. עבדתי במסגרת ה"נוער העובד והלומד" למפעל שבו הרכיבו טרנזיסטורים ראשונים.

אמי רצתה לעלות לארץ. נאמר לה ע"י השגרירות שעליה להכיר בחור וליצור את הרושם שהם בני-זוג כדי שיתנו לנו לעלות לארץ. ברצוני לציין את העובדה שבשנת 57' הפולנים לא אפשרו ליהודים לעלות לארץ באותה קלות כמקודם. אמי הכירה בחור רווק דרך ידידים ושלושתנו גרנו אתו בפולין כשנה. בבית ארוך עם שירותים בחוץ. אחרי שנה עלינו אתו לארץ וגרנו במעברה. הם נשארו יחד עד מותו. שמו היה משה שולדינר והוא נפטר מסרטן. היחסים ביננו היו של אבא ובת. הוא היה אדם משכיל שלא מצא עבודה בגלל נכות שהייתה לו ביד. הוא נפצע במלחמת העולם השנייה.

משה רצה לחזור לפולין. כדי לפרנס את עצמו בכבוד. אמא לא הסכימה. היא רצתה לשרת אותו עד הסוף. בגללנו הוא הגיע לארץ והיא חשה חובה לעזור לו. לשמחתי, משה, שקראתי לו אבא, הכיר את בעלי וילדי.

את בעלי, יעקוב, הכרתי דרך חברים בארץ. היה לי קשר עם חבר אחר בחבורה. מההתחלה שמתי לב שמדובר בג'טלמן אמיתי. בפעם הראשונה שהוא בא לאסוף אותי. הוא התעקש שניסע באוטובוס כדי שלא נמשיך להרטב בגשם. הוא שילם עלי ואמר לחברה להציע לי כוס תה. כבר אז ידעתי שמדובר באדם שיודע לכבד. לאחר שנה התחתנו בוועד למען החייל ביפו. (אבי היה נכה מלחמה לכן יכולנו לעשות זאת).

אחרי החתונה גרנו במשך 6 שנים אצל אמר בדירה של 44 מטר מרובע כולל מדרגות. אמא ואבא גרו בחדר הגדול ואנחנו גרנו, עם בתי בחדר הקטן יותר. צפוף אבל נעים. לאחר מכן עברנו לגבעת שמואל, לשכונה שהייתה שייכת לצבא. לדירת שני חדרים. יעקוב נתן לי חופש מוחלט לבטא את עצמי. יש ביננו יחסים של אמון הדדי מלא. משפחה גדולה. לא הצלחנו לעשות זאת. יש לנו 2 בנות מקסימות ו-4 נכדים מוצלחים. לתפארת מדינת ישראל.

הנכד הגדול היה קצין בצבא. הוא נפצע במבצע "עופרת יצוקה". קבלנו אותו במתנה. למרות הפציעה הקשה הוא שיקם את עצמו ולא מוותר על שום דבר. אחותו הייתה מדריכת שריון בצבר. השלישי משרת בנח"ל.

כשהייתי בהריון  השני שלי, לא ידעתי שאני בהריון וקבלתי כדורים שאסור לקחת במצב זה. הגעתי לרופא שאמר שעלי להתאשפז לשמירת הריון. ביום הכיפורים נולדה לי תינוקת קטנה, 1.240 ק'ג. שלחו אותנו לויצו בתל-אביב לפגיה. כשהגיעה למשקל סביר שוחררה הביתה.

היום אני מתנדבת בקפלן במחלקת יולדות, זאת עקב הסיפור האישי שלי ונדר שנשבעתי לקיים.

קוראת הרבה ספרים ומעורבת בחיי משפחתי.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – סיפורה של לובה פלקוביץ, מבית ספר אוהל מאיר, נערך ע"י מדריכת הקשר הרב דורי, נאווה שעיה לסרטון ליום השואה 20.04.20 – זוכרים בצל הקורונה

לובה: אני מסתכלת עאני מרגישה, למרות הקשיים, סיפוק גדול בחיי. הצלחתי להתקדם. עבדתי במקום מספק עד גיל 65. אני מגדלת משפחה לתפארת. יש לי עיסוקים שממלאים לי את היום. גם בעלי מתנדב בקהילה תומכת ונותן את חלקו.ל חיי ויודעת כשאני נמצאת במקום טוב ומאחלת לי ולמשפחתי שנים של בריאות ואהבה.