מאגר סיפורי מורשת

שמי דוינה, נולדתי ביום חורף קר בתאריך 1.12.1949 בעיר בוקרשט שברומניה, בת יחידה לסילביה וגיורגה מיקו. גדלתי בבית משותף (שירותים ואמבטיה משותפים) עם המון שכנים וילדים, כך היה מקובל אז. הבית היה מורכב מסלון גדול ושני חדרי שינה כאשר המטבח, השירותים והאמבטיה היו משותפים לכל השכנים בבנין.

בילדותי נהגתי לקרוא המון ספרים ועד היום קיימים בביתי חלק מספרי הנעורים שלי. אהבתי מאוד לשיר ולדקלם שירים, לקפוץ בחבל ולטייל בפארק עם חברות. בילדותי השתייכתי לתנועה הדומה לתנועת הצופים של היום במסגרתה לקחתי חלק בחוג היסטוריה שמאוד אהבתי ונסעתי בחופשים למחנות קיץ.

העלייה לארץ ישראל

בלילה גשום של חודש פברואר בשנת 1989 הגענו לארץ ישראל. הייתי אז בת 39, נשואה לנלו ואימא לשתי בנות: אנדריאה בת 15 ורוקסי בת 10. החלטנו לעלות לארץ קודם כל בשל היותנו יהודים, וגם בגלל המצב והתנאים ברומניה שהיו מאוד קשים. רצינו לתת לילדות שלנו הזדמנות לגדול במקום טוב יותר עם הרבה יותר אפשרויות להצליח.

ניתנה לנו האפשרות לבחור היכן לגור ובחרנו בחיפה, מכיוון שכאן היו לנו מספר מכרים שבהמשך עזרו לנו למצוא דירה להשכרה, להירשם לאולפן על מנת ללמוד עברית ולרשום את הבנות בבתי ספר, הכל גם בעזרת הסוכנות היהודית שנתנו לנו כסף לשכירת דירה וקניית רהיטים בשנתיים הראשונות בארץ.

בתחילת חודש אפריל התחלנו כולנו להשתלב במסגרות שונות ולא לכולם היה קל… במקביל התחלנו אני ובעלי לחפש עבודה במקצוע שלנו אך גילינו כי לגיל יש השפעה בעיקר במציאת עבודה. כעבור כמה חודשים בעלי מצא עבודה במפעל "תעשיות רכב" בנצרת. אני טרם מצאתי עבודה ובמקביל אבי נפטר, אז חזרתי לרומניה לתקופה מסוימת כדי לעזור לאמי.

התנאים בארץ היו טובים אך היה מאוד קשה למצוא עבודה היות ובמקביל לעלייה שלנו היתה עלייה גדולה מרוסיה, ובגלל שהגיעו בבת אחת המון עולים חדשים – לא היו מספיק מקומות עבודה לכולם. בשנת 1990 מצאתי עבודה, לצערי לא במקצועי היות ולמדתי ברומניה כלכלה לפי המקובל שם, והלימודים לא תאמו ללימודי הכלכלה בארץ. אז התחלתי לעבוד ברשות הדואר כפקידת דואר. לאחר חצי שנה הבנו כי בתנו הקטנה מתקשה בלימודי השפה והחלטנו לקחת לה מורה פרטית לעברית בעזרת הסוכנות היהודית. זה מאוד עזר לה וקידם אותה במהירות.

באותה תקופה התחילה מלחמת המפרץ, דבר שמאוד הקשה עלינו ועל הילדים. במקביל אמי באה לבקר בארץ כי ברומניה לא היה לה חימום בחורף, על כן הצענו לה לבוא אלינו. עברנו את המלחמה בשלום למרות הפחד והחששות, בהמשך הצלחנו לקנות בית משלנו.

בשל בעיות שונות במפעל בו עבד בעלי נאלצו לפטרו וזה היה מאוד קשה עבורו, אך לא התייאש ובהמשך מצא עבודה בנמל חיפה. בשנת 1992 בתנו הגדולה אנדראה סיימה בגרות והתגייסה לצבא. במקביל רוקסי עברה מהחטיבה לתיכון והצליחה יפה. בשנת 1995 אמי עשתה עליה לארץ בגיל 71 ואנחנו נסענו ביחד עם הבנות לחו"ל לאחר כמה שנים שלא נסענו, כדי לראות את המשפחה. הנסיעה סימלה בעברנו את מצבנו בארץ שהתחיל להשתפר והתחילה אצלנו תחושה של שייכות.

הזוית האישית

סבתא דוינה: מאוד נהניתי מהזמן המשותף עם נכדתי, מאוד ריגש אותי לספר את הסיפור שלי ולגלות שמקשיבים ומסתקרנים. למדתי יותר על הנכדה שלי וחברתה ונהנתי בחברתן.

רוני: למרות שבהתחלה קצת חששתי מהתכנית, מאוד נהנתי מהחוויה: למדתי המון דברים חדשים על סבתי שלא ידעתי וזה גרם לי להרגיש יותר קרבה אליה ולהבין אותה. מאוד נהנתי לעבור את החוויה הזאת יחד עם ליאם שהיתה שותפה מלאה לחוויה. אני חושבת שזו תכנית מאוד משמעותית וחשובה לקשר עם הדור השלישי.