מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני מבורך, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני משתפת את הסיפור המשפחתי של אימא שלי, שרה מבורך. אמי נולדה ב- 2.9.1969 בירושלים, ישראל. היא נולדה כבת יחידה להוריה, טינה וראובן קרנר ז"ל. הוריה נולדו ברומניה, אמה נולדה בשנת 1940 וגדלה בעיירה רומן. אביה נולד בשנת 1936 וגדל בעיירה פשקן, שתי העיירות היו קטנות יחסית, ליד עיר גדולה בשם יאש. בשתי העיירות וביאש הייתה באותה התקופה קהילה יהודית גדולה.

הוריה של אמי היו ילדים בתקופת השואה. אמי מספרת שסבתי זכרה שבאזורם היה כיבוש של הצבא הגרמני שכנראה הוא מה שהציל אותם, ברגע שהצבא השתלט על האזור, איש הצבא הגרמני עבר לגור איתם בביתם הגדול ברומן. אמי מספרת שהמפקד הגרמני שהשתלט על הבית היה אדם יחסית הגון, שכן נתן להם אוכל כך שהם לא רעבו. 

כילד בתקופת השואה, התמונות של סבי, אביה של אמי מראות ילד רזה וכחוש, כי באזורו לקחו את הגברים למחנות עבודה (עבודות בסלילת כבישים, פינוי סלעים ועוד). העובדה שבאזורם היו כוחות הצבא הגרמני ולא הגסטפו או ה SS,  היא העובדה שהצילה אותם, כי במלחמה זו נכחדו כ-600,000 מיהודי רומניה.  חלק גדול ממשפחתה של אמי, שלא גרו באזור מגוריהם, נרצחו בשואה. 

שני צדדי המשפחה של אמי היו חובשי כיפות. סבא של אמי ואביה ז"ל היו כהנים בבית הכנסת. כל משפחתה של אמי הייתה בעלת רצון חזק לעלות לישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה עלה הקומוניזם ברומניה, השליט הרומני באתה תקופה היה צ'אושסקו,  שהחליט לאסור ליהודים לעלות ארצה.  למרות הכול החליטה המשפחה לעלות ארצה. עקב החלטה זו הפסיקו את הלימודים של סבי באוניברסיטה וסבתי פוטרה מעבודתה. הורי-אמי וסבה החליטו להשאיר את כל רכושם ברומניה ולעלות ארצה,  כי השלטון לא נתן להם להוציא איתם דברים חוץ מכמה פריטים מועטים. הסבתות של אמי לא זכו לעלות ארצה, היות שנפטרו ברומניה.

מרבית המשפחה עלתה יחד לארץ, גם של  סבי וגם של סבתי. אחיו של סבי עלה ארצה כבר בקום המדינה כחלק מתנועת הנוער גורדוניה, ועזר להעלות עוד הרבה עולים חדשים. יתר המשפחה: סבי וסבתי, אביו של סבי ואביה של סבתי, דודתה של אמי מצד אביה ודודה של אמי מצד אמה עלו גם הם  יחד, והגיעו לארץ בשנת 1965.  סבי וסבתי שוכנו תחילה במרכז הקליטה בבית שמש, לאחר כמה שנים הם הגיעו לירושלים, לשכונת קטמון ט' ואז אמי נולדה בשנת 1969.

 ילדות

אמי גדלה בירושלים בשכונת קטמון ט', בה רוכזו הרבה עולים מרומניה, בשני בניינים מרכזיים בשכונה זו ברח' בר יוחאי 46 ו-48. אמי הייתה תמיד משחקת בשדות מאחורי הבניינים עם חבריה לשכונה, הם גם שיחקו חיי שרה, מחבואים, תופסת ועוד. 

סבתי עבדה במעבדה וסבי התגייס לצבא הקבע ושירת בתור חייל בשירות קבע כחוקר במשטרה הצבאית. אמי מתארת את ילדותה בתור ילדות מאושרת ומלאת חברים.

במלחמת יום כיפור אביה של אמי – סבי – נפצע  בעת המלחמה, כאשר הג'יפ הצבאי בו היה, התהפך ונפל על גבו. כתוצאה מפגיעה זו שכב בבית חולים למשך כמעט שנה עם הרבה שברים, ניתוחים (בעיקר ברגל). אמי מספרת שבמהלך שנה זו סבתי היתה לוקחת אותה לבית החולים לבקר את אביה, ונהגה להחביא בכיס הבגד של אמי אוכל עבור סבי, כי אסור היה להכניס אוכל לבית החולים וסבתי ידעה שבבגדים של ילדה קטנה לא יחפשו. לאחר כמעט שנה, בסיום הליך השיקום, חזר סבי לשרת בצבא אך היה בעל נכות חלקית ברגל.

כשאמי הייתה בת 6 הם עברו דירה לשכונה הנקראת סן-סימון. אמי מתארת את ביתה בתור בית מלא אנשים, שאירח הרבה בני משפחה וחברים של ההורים, עוד מרומניה. החברים שהכירו בשכונה נמצאים בחייה של אמי עד היום. אמי מתארת חברה אחת מיוחדת בשם חניתה, שהיא חברתה הטובה ביותר של אמי עד היום. בשביל אמי חניתה היא לא רק חברה, היא משפחה בדיוק כמו מקשר דם אמיתי. גם משכונת הקטמונים נשארה לאמי חברה עד היום, חגית – שהיא החברה הראשונה שאי פעם הכירה. עד היום השתיים שומרות על קשר.

במהלך הראיון אמי סיפרה לי על חברה טובה שלה מתקופת סן-סימון – רויטל ז"ל,  שהייתה חלק מאוד משמעותי מחייה של אמי, מכיוון שהיא הייתה הילדה הראשונה שאמי פגשה שהייתה בעלת מוגבלות קשה (אי יכולת ללכת ללא קביים או כסא גלגלים ). למרות המוגבלות היא השתלבה עם כל הילדים  בשכונה. 

אמי למדה בבית הספר היסודי "מצדה" שהיה ממוקם ממש כמה דקות מביתה.  בבית הספר הייתה לאמי מנהלת בשם פנינה שאמי ממש אהבה, אמי מתארת שממש אהבה את כל חבריה.

תקופת בית הספר

אמי למדה במהלך החטיבה והתיכון בבית ספר הנקרא "דנמרק", בית ספר 6 שנתי. בית הספר היה ממוקם במרחק של מספר דקות הליכה מהבית, בשכונת סן סימון. 

במהלך הלימודים בתיכון אמי חוותה חוויה משמעותית ביותר: אביה – סבי, נפטר בפתאומיות. אמי הייתה בכיתה י"א , בת 16. בעת שהייתה בשיעור פיזיקה, שעת אפס, אימא של חניתה באה ולקחה את אמי מבית הספר לבית החולים. עבור אמי החוויה הייתה קשה וטלטלה את כל עולמה. אמי הייתה קשורה לאביה מאוד. למרות התקופה הקשה, אמי המשיכה להאמין שלמרות הדברים הרעים משהו טוב יקרה, כפי שתמיד אביה האמין.

לסבתי היה חשוב שאמי תצליח בלימודים ולכן היא דחפה את אמי להצלחה, אבל תוך כדי נתנה לה את המרחב שהייתה צריכה. אמי זוכרת במיוחד את המורה שהיה לה להיסטוריה. היא אומרת שהוא לימד לא רק דרך ספרים אלא גם דרך דרכים יצירתיות. אמי אהבה ללמוד על  העבר ולכן המקצוע נהפך לאהוב על אמי. 

שירות צבאי ועיסוק

בכיתה י"ב עברה אמי תהליך של איתור קדם צבאי, ובסוף התקבלה להיות מש"קית הוראה – מפקדת ומורה לחיילים המוגדרים בצה"ל כאנשים בעלי נתוני איכות נמוכים וקשיי הסתגלות. אמי מתארת את השירות הצבאי ותפקידה בו כמדהים, מרגש, משמעותי, בעל חשיבות גדולה.

אמי בנוסף עשתה קורס קצינים, והאריכה את שירותה לשירות בקבע, התקדמה בסולם הדרגות ועלתה בתפקידה להיות כמפקדת פלוגה בדרגת סרן. אמי גם זכתה ללמד ולהדריך מש"קיות צעירות את התפקיד. אמי שירתה בצבא כשלוש וחצי שנים, כולל שירות בקבע.

לאחר שהשתחררה מצה"ל, ניהלה אמי ספריית וידאו (היא הסבירה לי מה זה) למשך תקופה של כמה חודשים, ולאחר מכן החלה ללמוד לתואר במדעי התנהגות באוניברסיטת באר שבע. לאחר שסיימה אמי את התואר, החלה לעבוד בחברת כח-אדם, שתפקידה היה למצוא לאנשים את העבודה המתאימה להם ( אמי עבדה שם במשך שמונה שנים).

במהלך עבודה זו החלה אמי לעשות גם תואר שני בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, ולאחר שסיימה אותו החליטה לעבוד במשטרה. את חוויתה במשטרה אמי מתארת כגוף גדול, מאתגר, מעניין, בו לומדים המון ומרגישים שתורמים.

הכרות,  נישואים ובניית משפחה

אמי הכירה את אבי במשטרה, כשחברים משותפים חשבו שהם מתאימים ו"שידכו" ביניהם. מה שמיוחד בסיפור של הוריי, הוא שאמי גדולה מאבי בחמש שנים, אבל למרות זאת הם הרגישו טבעי אחד עם השני. חצי שנה לאחר שנפגשו הם עברו לגור ביחד ולאחר שנה וקצת הציע אבי לאמי נישואים. שנה בערך לאחר חתונתם ילדה אמי את אחי, יובל, וכעבור כמעט שנתיים אני נולדתי. אנו גרים במעלה אדומים.

 סיפורו של חפץ

במשפחתי עבר בין הדורות סידור תפילה אשר הביא סבי עמו לארץ. הסידור משמש לתפילות יום הכיפורים. הסידור עבר מסבא רבא שלי ז"ל לסבא שלי ז"ל וכיום הסידור אצל אמי ואיתו היא מתפללת בימי כיפור. 

סדר היום של אמי, תחביבים וחלומות

אמי עובדת במשטרה. היא קמה כל יום בערך ב-5:30 בבוקר, ואז יוצאת לעבודה, אמי עובדת משרה מלאה ולכן היא מגיעה הביתה בשעות הערב. בשעות הפנאי אימא אוהבת לקרוא ספרים, לתלות כביסה, ללכת לקולנוע, לראות סדרות מתח, ללכת להצגות, ללכת להופעות של זמרים ועוד. 

החלום של אימא שלי הוא להגיע לפנסיה מהר ולהנות מכל רגע, לראות אותי ואת אחי גדלים, ללוות אותנו בחיים בכל שנעשה, למצוא תחביבים חדשים ולטייל ולחוות את העולם. 

תקופת הקורונה עברה על אמי בטוב מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שנתנו לה לעבוד מהבית ולהישאר איתי ועם אח שלי .

מסר לדור הצעיר

אימא שלי מאמינה שהשמש תמיד תזרח מחר, גם אם נראה לנו שזה סוף העולם  – כנראה שזה לא. אימא שלי תמיד אומרת שגם אם נפלנו – צריך לקום ולהמשיך להילחם. אמי אומרת שצריך להתמודד עם הדברים הקשים גם אם הם מכאיבים.

הזוית האישית

רוני המתעדת: כשראיינתי את אמי, החוויה הייתה מרגשת ומחדשת. גיליתי הרבה דברים חדשים על משפחתי ובמיוחד על אמי שלא ידעתי עליהם לפני התיעוד. אני שמחה שיצא לי לעשות את זה, גיליתי דברים שיכול להיות שמעולם לא הייתי מגלה אם לא הייתי עשוה את התכנית הזו.